הצעה לקריאה חדשה במגילה

איך נכנסים הנאצים וגרמניה למגילה של המן ואחשוורוש? הרב ברוך אפרתי בקריאה חדשה במגילת אסתר.

הרב ברוך אפרתי , י' באדר ב תשע"ט

יהדות מגילה מגילת אסתר
מגילה מגילת אסתר
צילום: עצמי

ידועים דברי רבותינו (הרמח"ל, הרב קוק ועוד), שכל מועד מאיר אור מהותי, הקודם להופעה ההיסטורית שבו.

אנו רגילים להבין שהמאורע ההיסטורי (יציאת מצרים, חנוכה, מתן תורה, פורים וכד') הוא הסיבה שבגללה אנו חוגגים את המועדים. אולם רבותינו הסבירו, שהמאורע ההיסטורי קרה באותו תאריך, משום שמראש הבורא נטע אור מיוחד בתאריך זה.

אל תאמר 'אנו חוגגים פסח בטו' ניסן משום שבתאריך זה יצאנו ממצרים'. אמור מעתה- 'יצאנו ממצרים בפסח משום שהתאריך היה טו' ניסן'. הארת הזמן, היא אשר סובבה וגרמה את הופעת ההיסטוריה והמאורעות במציאות.

על כן, אברהם מגיש למלאכים מצות, משום שהגיעו בפסח. זאת על אף שישראל עדיין לא אפו דבר, וטרם היתה יציאת מצרים. אמנם המאורע ההיסטורי לא היה. אך ההארה של טו' ניסן היתה גם היתה. ועל כן אברהם ציין את פסח במצות לאורחיו. חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. משום שאכן אנו יוצאים, בכל שנה בתאריך זה. ובכל תאריך של כל חג, אנו עוברים את הארת החג, באופן מיוחד לתקופה זו.

על פי גישה זו, נראה לענ"ד שיש לראות את מעשה המגילה כחלק ממכלול המאבק הקדמון בין שתי גישות מהותיות של האנושות, הנוגעות לשורשי חיינו בימים אלה.

הגישה האחת היא גישת ישראל, המאמינים בד', בקיומו של מוסר, במציאותה של אמת, ובכך שערכים אלו הם המובילים ודוחפים בגלוי ובהסתר את מהלכי ההיסתוריה כולם עד להתעלות העולמות כלפי ידיעת השם.

הגישה השניה, היא גישת עמלק, הכופרים במציאות אלוה לעולם, אשר קרך בדרך לשון קרי,  בקיומו של מוסר, במציאותה של אמת אובייקטיבית, ובעיקר כופרים בכך שאמיתות אלו הן הדוחפות את העולם להתפתח.

עמלק

גישת עמלק מתחילה מנחש הקדמוני, אשר עניינו הוא בהפצת החטא כי 'תאווה הוא לעיניים'. רוצה לומר, העיניים, המבט על המציאות כולה, נובע מעולם התאווה, החושים, והם המובילים את העולם להשתכלל ולהתפתח. אין דבר אלהים, אלא אינטרסים אנושיים הנובעים מן החוש. לדידו של הנחש, אפילו אלהים הוא בעל אינטרסים, קנאה ותחרות- 'כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע'. האגוצנטריות מניעה את העולם כולו, גם את זה הדתי.

עשו, סבו של עמלק, דגל בכך שאין תחיית המתים. דהיינו שאין לעולם הזה מגמת התעלות מעל הגוף, והעיקר הוא להלעיט עצמנו מן האדום האדום התאוותני, ההווה האישי הוא העיקר, הנני הולך למות ולמה זה לי בכורה. עולם מחוסר מגמה.

עמלק היה שבט לא גדול, אשר החליט לתקוף את העם האלוקי אשר יצא ממצרים והכריע זה עתה את המעצמה הגדולה בעולם העתיק, מצרים. עמלק ידע שאין לו כל סיכוי. אולם הוא מסר נפשו על המלחמה הזו. שכן בראיית עמלק, אם יש ישראל בעולם, אם יש גישה הדוגלת במוסר, אמת, אלוה, אזי הוא כנציג התאווה האבסולוטית לא יוכל להשאר.  עמלק סירס את החוטאים אשר פלט אותם הענן, וזרק את ברית המילה כלפי שמיא. כמצהיר- 'אין תיקון לעולם הזה ואין לו מגמת קודש. עובדה, הנה אנשים שפלט הענן, החטא והתאווה ניצחו את הנסיון הישראלי לקדשם ולגדרם'.

המן

כעמלק, כך המן הצאצא, שמקורו בעץ הדעת 'המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת', גישת התאווה המניעה את התהליכים כולם, אשר לועגת לבקשת התיקון והמוסר. המן הסתובב סביב האידיאולוגיה של האגו והתאווה. לפיכך, הוא מגיב בפרעות כאשר מרדכי אינו משתחווה. המן מבין שלא מדובר כאן על ויכוח אישי כי אם על ויכוח אידיאולוגי קדמון בין אבות מרדכי לאבות המן 'ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי'. מי מניע את העולם? האגו והמיניות התאוותנית, או שמא הרוח ובקשת האלהים?

דמותו של המן רצופה אגוצנטריות ותועלתנות. החל מעצתו לאחשוורוש לפטר את ושתי משום שהדבר פוגע באגו- להבזות בעליהן בעיניהן. המשך בכך שהוא מבקש שהכל ישתחוו לו. בכך שהוא מטעים את הריגת היהודים בפני המלך בזה שלמלך אין שווה להניחם מצד הכסף. בכך שכאשר הוא מציע מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו הוא מגזים את הפאר וההדר בחושבו שמדובר עליו. הוא איש של אני, כסף, כבוד. אלה מניעים את עולמו, ולדעתו, את העולם כולו.

גרמניה

גישה זו מקבלת משנה תוקף מימי המאה התשע עשרה עד ימינו. אנו פוגשים פילוסופיה גרמנית זהה לגישה העתיקה של המן וסיעתו.

פ' ניטשה סבור שהאדם מונע מרצון לכוח ועצמתיות. לדידו, האדם ראוי שיהרוג את אלהיו על מנת להיות בעל חירות כך שיוכל לכונן ערכים אינדוודואליים, שכן גילוי רגישות היא חולשה. מ' היידיגר סבור שאין אמת אובייקטיבית והכל ניתן לעולם הנרטיבים, כל אחד והסיפור שלו. ממילא, אין משפט ואין צדק אובייקטיבי, אלא הכל נתון לפרשנות הפרט. המשפט המערבי אינו אומר 'אסור לרצוח', אלא 'מי שירצח ישב בכלא' על מנת להגן על הפרט. אפילו חוקי היסוד והחוקה במדינות מערביות (ובכללן מדינת ישראל דהאידנא), נובעים מהסכמת הכלל ולא מרצון עליון של התגלות האמת והמוסר, על ידי הבורא.  כך גם ארתור שופנהאואר, הסבור שאין אלוה לעולם, אין לעולם מגמה כלשהיא, אלא הרי הגורל העולמי והאישי כתנין עוור המכה מבלי הבחנה ומגמה מה שנקרה בדרכו, לפיכך לטעמו לא ראוי להביא ילדים לעולם בשל היותו אנרכיסטי ומרע (אגב- מדהימה היא העובדה, שגם בימינו, חמשת ראשי הממשלות הגדולים באירופה, בחרו שלא להביא ילדים לעולם).

הגישה האבולוציונית (אף שיש בה צדדי אורה גם כן) טוענת שהאדם אינו אלא בעל חיים מפותח כמותית יותר מן הבהמה. ק' מרקס הגרמני (אף שיהודי היה) ניתב את המטריאליזם הדיאלקטי לתופעות הסוציאליזם וניתח את המציאות כיחסי כוחות ללא רוח מניעה, אלא צרכי חומר המניעים את העולם החברתי. לדידו הדת היא אופיום להמונים, המצאה עבור שמירת המעמדות החברתיות ועמידות החלשים במאמץ (יתכן שיש לצרף לכאן גם את כתביו של פרויד בניתוחיו הפסיכולוגיים על משה רבינו ואחרים). כל אלו מגמות שהמכנה המשותף להן הוא איבוד האמון באלהים, השגחה, והתעלות העולם כלפי אמת ומוסר אובייקטיביים אלהיים. מגמות אלו שמות את האדם בשורה אחת עם הבהמה, כאשר ההבדל בין השניים הוא כמותי ולא איכותי. הנן כופרות בהיות צלם אלהים לאדם, מוסר ודעת אלהים. במקום זאת, הן מדגישות באדם את גודל המוח, ואת היכולת הטכנית, האגו והכוחנות, השליטה והתאווה, לצד יופי החיים והאסטטיקה שלהם.  לדידם, המין והכבוד הם אלהי העולם, המנחים אותו בהתפתחותו.

הנאציזם

על סקאלה זו יש להציב גם את היטלר. עמדתו הידועה כי 'כל עוד יהודי קיים, לא סיימתי את מלאכתי, משום שהיהודים הביאו את המצפון לעולם, וגם השחיתו את שלימות הגוף ותאוותו על ידי ברית המילה', היא עמדת נחש הקדמוני-עמלק-היידיגר. אין אפשרות לשני אלה בעולם. או עמלק, או ישראל. או שיש אלוה ואמת, או שיש אדם בהמי מטריאליסטי.

היטלר היה מודע לכך שהאנושות מכירה במוסר. אולם הוא הסביר זאת באופן המפליא והטמא הבא- מכיוון שהיהודים הם גזע נחות וחלש, אזי כחלק מהתהליך האבולוציוני לשרוד במערכת האנושית הקדומה והמודרנית, הם פיתחו תורת מוסר אשר עיקרה הגנה על החלש. זאת על מנת שהם עצמם ינצלו וישרדו. לא משום שיש מוסר, אלא משום שזהו השקר הגדול ביותר בהסטוריה- השקר היהודי על קיומו של מוסרי האלהי.

עמדתם של ישראל

יש לציין שבפורים איננו מתמודדים מול האיסלאם והנצרות. אלא מול האתיאיזם הקדמון וזה המערבי, ובייחוד הגרמני.  הדיון בחג הפורים הוא על עצם מציאות הבורא, ועל עצם העובדה שיש לו רצון ומוסר, וכדברי הכוזרי- 'מעשה רצוי מאת האלוה'. עם דתות השקר אנו מתווכחים כל השנה, מיהו הבורא, ומהו המוסר שלו. אך בפורים אנו מתווכחים על עצם היות בורא, ועל עצם היות מוסר ואמת בעולם הזה.

לעומת הטומאה הגדולה של הגישה הגרמנית מימות הנחש ועד ימינו, עומד דבר ד' בורא העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

מרדכי ואסתר הם האנטי תזה להמן. בעוד המן אינטרסנט מטריאליסט אתאיסט, אשר עושה עצמו אלוה, מרדכי ואסתר הם אנשים מאמינים, השמים את טובת הכלל במרכז, ואת המעשה המוסרי במרכז, ולא את טובתם האישית.

מרדכי

רגע לפני שאנו קוראים על כך שהמלך גידל את המן, ישנו את סיפור בגתן ותרש. יש להקשות, מפני מה מרדכי מלשין עליהן ומציל את המלך? והרי היה מצופה ממנו לסייע להם ולהרוג אותו, ובכך להשיב את בת דודתו כביתו, חזרה. יש להסביר זאת בשני כיוונים- יתכן שמרדכי ידע את כל אשר נעשה, והבין שיש תכנון אלוקי סודי, ועל כן טוב ליצור מציאות בה המלך 'חייב' לו טובה, משום שהוא יזדקק לו בהמשך. ויתכן בנוסף, שמרדכי חשש שאם המלך ימות ימונה המן, וזאת קטסטרופה גדולה יותר אפילו מאחשוורוש. אולם נבקש להציע אפשרות נוספת- מרדכי סיכל את ההתנקשות במלך, משום שזהו המעשה הנכון לעשות. כשר משרי הממלכה, הוא היה נאמן למלך, ועשה את הדבר המוסרי והראוי. אף שטובתו האישית לא הרוויחה מכך, הוא בחר להעמיד את האמת מעל האינטרס. יש חלקיות בהסבר זה, שכן עשיית האמת והמוסר אינה ישירה לפעמים, והיא עצמה מצריכה חשבונאות, בבחינת 'תולעת יעקב'. אולם האמירה של המגילה היא העקרון- המוסר והאמת מדריכים את היהודים אף אם האינטרס האישי נפגע, בעוד התאווה והכבוד מדריכים את העמלקים, אף אם המוסר והאמת נפגעים.

אסתר

כך גם אסתר. דמותה לאורך כל המגילה, שזורה בפשטות, ביושר, בנאמנות. היא מסרבת לרחוץ בשמן ותמרוקים של שעשגז, היא 'נלקחת' בעל כרחה אל המלך, משום שלא רצתה לחיות בטומאה כזו, אף שהיה בכך מבחינה אישית פאר גדול ותענוגות מלכות. 

המלכה היתה שותפה עם מרדכי בגילוי נסיון ההתנקשות במלך. היא יכלה להמנע מכך, אך עמדה על האמת. אסתר אינה מגדת את עמה ומולדתה, לדעת חלק מן הראשונים על מנת שאם המלך יהרוג אותה כאת קודמתה, לא ידע מי עמה ולא יוכל להשמיד גם אותו בכעסו על מלכתו. היא הסתכנה בכך שהיתה בעלת סוד, אך העדיפה את שלום האומה על שלומה האישי.

אסתר באה אל המלך אף שלא נקראה בשם שלושים יום, תוך סיכון עצמי. מה שמניע אותה הוא 'איככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי', מגמת האומה, ערכה ושלומה. אסתר כמרדכי, מבינה את המהות של הסכסוך עם המן. היא מבינה שלא מדובר על עניין אישי כי אם אידיאולוגי, מהי מגמת העולם- העמלקיות הגרמנית או המוסריות היהודית. ומכאן כוחה להמשיך בחיים אישיים עם עכו"ם טמא כאחשוורוש, ולהסתכן באיבוד עוה"ב הפרטי שלה- 'וכאשר אבדתי אבדתי', בעוה"ז ובעוה"ב. אסתר ומרדכי קובעים צום בליל הסדר, מן הטעם הזה בדיוק- המאבק עם המן אינו אישי אלא עקרוני, מהו העולם הזה, והאם יש בו אלוה ומגמה מוסרית. ועל כן, יש לצום בפסח, בלילה בו התגלה היסוד הזה עצמו, בו יד ד' הוציאתנו ממצרים, ואנו מבקשים בימי שושן שתופיע עלינו שוב בנבכי הפוליטיקה.

אחשוורוש

דמותו של אחשוורוש מבטאת את הגויים שאינם עמלק מחד, אך אינם 'אוהבי ישראל' מאידך. הוא רשע 'מתחילתו ועד סופו', אך עומד לימין מרדכי ואסתר בפועל.    נראה שאחשוורוש התלבט, כפי האומות האנושיות, איזו מגמה היא המרכזית. האם מגמת ישראל בדבר האלהים והמוסר, או מגמת עמלק בדבר הגוף והאגו. כחלק מהתלבטות זו, הוא ממתין עם המשתה שלו עד לשנות השבעים לגלות יהודה (בה היו אמורים להגאל ולעלות לבית שני), על מנת לראות האם אכן יגאלו ישראל ויבנה הבית. ומשלא קרה כן (בטעות חשבונו), אזי הוא עושה משתה במשך חצי שנה של שנת השבעים- שמונים ומאת יום. את החצי המדוייק של השנה הוא חותם במשתה לשריו ועבדיו, ובו הוא יושב עם בגדי כהן גדול, ביושבו על כסא שלמה בן דוד, ומגיש אוכל בכלי המקדש. אמירתו של אחשוורוש היא שהגישה העמלקית כנראה צודקת. הנה לא נגאלו ישראל, ונסיונם לתקן עולם עלה בלהבות בית ראשון, בשל שפיכות דמים, ג"ע וע"ז שהיתה בהם. עשו צדק לאורך כל הדרך- אין תיקון לעולם הזה.

ניתן להבחין במוטיבים של הפילוסופיה הגרמנית במעשיו של אחשוורוש- הוא עושה 'כרצון איש ואיש', אין רצון עליון אלא אישי, סובייקטיבי. יחד עם זאת, התאווה מושלת בו, הוא מבקש לגלות לעיני כל את היסוד המוביל את העולם- המיניות הפרועה. לשם כך הוא קורא לושתי. אך הוא פוגע באשתו משום שהעיזה להביע עמדה שונה ממנו ולא לבוא למשתה בלי בגדים. התנועה הקוטבית והסלקטיבית בין 'כרצון איש ואיש', פלורליזם מחשבתי, חוסר באמת, ובין 'מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא באה', חוסר היכולת להכיל עמדה שונה ממני- זהו הפרדוקס המגוחך של הגישה הפוסטמודרנית הנרטיבית, של היידיגר, של גרמניה המערבית. מחד יש סובלנות אין קץ לכל התכונות כולן של האדם, כחלק מהיותו בהמה מפותחת. מאידך, יש עצבנות וקיצוניות ביחס למי שמעז לפגוע ברווחה המינית והמעמדית שלי. בין אם אלו היהודים המוסריים, בין אם אלו עמים כלשהם המעזים להיות דומיננטים מבחינה פוליטית באירופה.  הם יכלו לשבת בהידור מטוכס, לשתות ברנדי ולשמוע וגנר, ורגע לאחר מכן לשחוט יהודי, ולעשות הוללות עם נשים נשואות. זוהי תמצית הבהמיות העמלקית, הנראית פלורליסטית ומעודנת כלפי חוץ, בעוד יסודה הוא תאוות החוש והאגו המניע כל, ופוגע בנושאי המוסר וההתעלות העולמית כלפי שמיא.

יחד עם זאת, אחשורוש מאד נמשך לדמותה של אסתר. הוא אינו רואה בה אשה יפה, לא כתוב במגילה שכך הוא הביט בה. אלא 'נשאה חן בעיניו'. החן, האישיות, הקסימה אותו. רשע זה בעל את כל בתולות ממלכתו ועבר לנשים נשואות משלא מצא מרגוע. עד שפגש באסתר, וראה בה אופי, נשמה, אמת, מוסר, נסתר. העובדה שלא גילתה עמה ומולדתה רק העצימה את הערגה שלו אליה. העובדה שהיא באה מבלי להקרא אל המלך לאחר צום של שלושה ימים, בחולשה ומסתורין, רק משכה אותו. רצונה לקרוא לו שוב ושוב למשתה מסתורי עם המן, גורמת לו לידידות עימה.

מסתבר שבעומק הגויים (אותם שאינם עמלק), יש ערגה עצומה לאורם של ישראל. להיותו של אלוה והיותו של מוסר ויושר. המלך מבקש את אסתר, ואינו יודע מפני מה. שנתו נודדת, הוא מבקש תרגום למאוויו.

כאשר הוא מבין לאחר נדודי הלילה שלו שמרדכי היהודי עשה עימו חסד, הוא מתחיל להבין את הרמז שהיסוד המוסרי הוא אשר מניע את העולמות כולם. על כן הוא שואל את האיש העמלקי אשר בחצר מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו. הוא לא גילה לו שמדובר במרדכי, משום שהמלך רצה לשמוע מה מניע את המן כאשר הוא חושב על עצמו. ומששמע את הפאר וההדר שביקש לעצמו, ונתון הכתר בראשו, המלך מבין הכל. לך ועשה למרדכי היהודי ככל אשר דיברת. מכאן מובנת התרעומת הגדולה והמביכה של המלך על המן הנופל על מיטת אסתר- הגם לכבוש את המלכה עימי בבית. האם המיניות המניעה את העמלקיות, אין לה גבול ומעצור, אף במיטוט הממלכה כולה? האם גרמניה מוכנה לסכן את העולם כולו ואת אירופה, עבור שגעון הכח וההוללות שלה?

היהודים הגלותיים

יהודי המגילה במקביל לאחשוורוש, ולהבדיל ממנו, עוברים תהליך דומה.  היהודים הנראים כדתיים אם כי למעשה אינם מאמינים, מגיעים למשתה המלך, ומצהירים שאין בכך בעיה הלכתית משום שהכל כשר. אין אונס. הם כועסים על מרדכי שאינו משתחווה להמן, וחולקים עליו כשר הוא קובע צום בליל הסדר. המבט שלהם אינו כללי ומהותי אלא ספציפי ומנותק. היה להם דבר ד' צו לצו, קו לקו. זעיר פה זעיר שם. החוסר במבט הכללי גורם להתנהלות הפוכה מכל עניינה של תורת ד'. שמחה במשתה שכל עניינו מרידה במלכות שמים, ובתעודתם של ישראל.

אולם לאחר המהפך, מתברר למפרע שמרדכי צדק. על כן בביזה לא שלחו את ידם, להדגיש את טהרת המלחמה על היסוד המוסרי והעקרוני שלה, ולא על היסוד הקנייני או האישי.

המשכיות

ישנו פסוק תמוה בדברי מרדכי, כאשר היא שואלת כיצד תלך אל המלך, הרי הוא יהרוג אותה, ומרדכי עונה לה- "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים".  האם מרדכי אכן חשב ולו לרגע, שאסתר הצדקת מעוניינת להציל את עורה ועל כן היא מסרבת? הרי ברור שאסתר טענה דברי טעם, אם היא תלך למלך, היא תמות ובכך לא תועיל. היא לא כיוונה לומר שהיא רוצה לברוח מהגזירה, וכיצד מרדכי תולה בה כזו אשמה?

לענ"ד יש לקרוא את הדבר כך-

אסתר שומעת על הגזירה, והיא מעוניינת להשאר נשואה לאחשורוש על מנת שאם הגזירה תתממש והיהודים כולם יספו, עדיין היא תישאר ותוכל להביא ילד יהודי לעולם שיקומם חזרה את עם ישראל. עמדה היא טקטית-פוליטית, המגיעה מדאגה עמוקה לעתיד עם ישראל. על כן היא מטעימה למרדכי שאינה יכולה לגשת למלך, משום שבמקרה זה אפילו היא, תיספה, ולא יהיה עתיד לישראל.

אולם כאן מרדכי מחדש חידוש גדול- כאשר ישנו בירור עומק, של פרנציפים, אזי אין מקום לטקטיקה פוליטית, אלא להצהרה עקרונית על יהדותנו. אל תחשבי להמלט בית המלך, ובכך להשפיע בעקיפין. כעת יש בירור בגלוי, על מגמת המן ומגמתנו, ועלינו לומר בריש גלי- יהודים אנו וזו זהותנו, זוהי מגמת קדשנו. ומתוך הצהרה זו, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר. המציאות כבר תסתדר בדרך זו או אחרת. הדבר דומה לחובת מסירות נפש כהצהרה בזמן שיש שעת גזירה, אפילו על מצווה קלה. משום שכאשר מתרחש בירור מהותי ולא טקטי, אזי אין מקום להצלה אישית, אלא לעמידה גאה על דבר ד' המופיע באומה.

הצעת אסתר היתה נכונה מאד, לכל ימות השנה ולכל הבירורים המתפתלים של חיינו. לפעמים צריך טקטיקה ופוליטיקה. אמנות האפשר. אך בפורים, בבירור העקרון עצמו- כאן מרדכי צודק. ואסתר מיישרת עימו את דעתה. הפעם יש למסור הנפש על האמת, ורק כך ניוושע.

יש כמובן מקום נרחב להשפעה איטית, בקצב אנושי, חינוכי, בכל תקומתנו הלאומית אז והיום. אולם, במקביל עלינו גם להצהיר על העקרון המנחה שבו אין פשרות- נצח ישראל. ומסירות נפש עליו.

על מנת להמשיך את אורו המזהיר של פורים, עלינו להמשיך את אור ההשגחה העליונה בכל אורחות חיינו, הפרטיים, ובעיקר הלאומיים. המחשבה שאם נהיה ככל הגויים כלפי חוץ, במרחב הציבורי, בעוד במרחב האישי נהיה דתיים, זוהי תפיסה גרמנית יהודית שכבר אכלנו ממנה מרורות מתחילת התנועה הרפורמית- היה אדם בצאתך ויהודי באהלך. המחשבה שמרדכי טעה בכך שהוציא את הויכוח ממעגל הפרט למעגל הכלל, אל מרחבי התרבות וההתנהלות הלאומית והעולמית, היא מחשבת פיגול.

מרדכי צדק, משום שהתורה צודקת ואמיתית וניתנה מאת ד'. עלינו לתקן את המרחב ברמה הפרנציפית, ולא רק את הפרט. עלינו להביע אומר אלוהי בצדדיו הלאומיים והבן לאומיים, ולא להתכחש לכך ולהתכנס רק בטובת עולמי הפרטי, בעוד המרחב הציבורי יהפך להיות הלניסטי חסר אלוה.

זעקה מול צעקה

נסיים בהשוואה בין מרדכי לעשו. מרדכי זעק זעקה גדולה ומרה, משום שעשו צעק צעקה גדולה ומרה במעשה ברכות יצחק. אך הבה נשים לב- ישנו הבדל בין זעקה לצעקה. צעקה היא הבעת כאב רגשית. אין בה אמירה של תיקון או התעלות מן השבר. לעומתה, הזעקה היא קריאה עם תוכן לתיקון.

איננו מסתפקים ביללות שבר על מצבו של העולם, אלא בזעקת האמת והתיקון.  המגילה היא קריאה של ישראל להתעוררות עניינם, אתם עדי נאום ד'. לספר כבוד ד' בעולמו במערכות כולם, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים.