מרבים בשמחה- מפורים לפסח!

הרב נתנאל יוסיפון , י"ג באדר ב תשע"ט

יהדות הרב יוסיפון בסדר ט"ו בשבט
הרב יוסיפון בסדר ט"ו בשבט
צילום: יח"צ

מספרים, שפעם נפגשו בעל 'קצות החושן' ובעל 'נתיבות המשפט', מנושאי הכלים החשובים והמרכזיים של השולחן ערוך.

שאל הנתיבות את הקצות: ברוך ה' זכיתי שספרי התחבב על הלומדים, אך ספרך התקבל יותר, אולי תסביר לי מה הסיבה לכך.

השיב לו הקצות בשאלה – אמור לי, מה אתה עושה בבוקר בעת שאתה מתחיל ללמוד תורה?

ענה הנתיבות – שעות הבוקר הן השעות שבהם אפשר להתרכז ולעיין בצורה הטובה ביותר, ולכן בשעות אלו אני ממשיך וכותב את ספרי מהנקודה בה הפסקתי ביום הקודם.

אמר הקצות – אכן, גם אני יושב בשעות אלו וכותב את ספרי, אך בתחילת לימודי אני מעיין בדברים שכתבתי ביום הקודם, מגיה משנה ומתקן, ולכן ספרי בהיר יותר ומובן ללומדים, וזו הסיבה שב"ה ספרי התקבל יותר. (סיפור זה כתבו בעל 'ערוך השולחן', במקור ברוך ח"ג, עמ' תרכז – תרכח).

יש כאן יסוד חשוב מאד בעבודת ה', המופיע בפרשתנו. הפרשה מתחילה בפרשיה אותה אנו אומרים כל יום בתפילה, פרשת התמיד, בה אנו מצטווים על קרבן התמיד. את קרבן התמיד מקריבים בכל יום בבוקר ובערב, וחז"ל דורשים מהפרשיה שכל הקרבנות בבית המקדש מוקרבים אך ורק בין תמיד של שחר לתמיד של בין הערביים, נמצא שעבודת תמיד של שחר היא העבודה שפותחת את עבודת היום.

לפי זה, היינו מצפים שהפרשיה תפתח בעבודת תמיד של שחר, אולם בפועל קורה הפוך. הפסוק העוסק בתמיד של שחר מופיע כמעט בסוף הפרשיה, ואילו הפרשה מתחילה דווקא בעולת התמיד של היום הקודם, שנשרפת כל הלילה על המזבח, ועל הכהן מוטל בתחילת היום לקחת קצת מאפר העולה של היום הקודם ולהניחם בצד המזבח, ובכך 'מפריש תרומה' מדשן הקרבנות של אתמול. עבודה זו נקראת 'תרומת הדשן', והיא המתחילה את עבודת היום.

נמצאנו למדים, שעבודת ה' במקדש לא מתחילה מקרבנות היום החדש, כי אם מסיום עבודות היום הקודם. כך יש קשר בין כל הימים, ועבודת ה' הופכת לעבודה רציפה ותמידית, בה אנו הולכים ועולים נדבך אחרי נדבך.

ונקודה נוספת יש כאן בעבודת ה'. מי שאת עבודת יומו מתחיל ב'סגירת' היום הקודם, הרי הוא יהודי של 'חשבון נפש', שבוחן את עצמו תדיר, ותמיד מוסיף ומשתפר. בכל יום הוא מתקן ומשפר את עבודת היום הקודם.

ובהקשר של שבת זו, שאליה אנו נכנסים מתוך קדושת ימי הפורים, הרי שיש לנו ללמוד באופן ייחודי את שתי הנקודות הללו. 'פורים' 'כיפורים', ויש ביום זה גם מימד של חשבון נפש והתוודעות לעומק הפנימי שלנו.

ויותר מזה, כידוע, 'משנכנס אדר מרבים בשמחה'. רוב האנשים תופסים זאת באופן טבעי, כמצווה להרבות בשמחה מראש חודש אדר ועד פורים. אולם, רש"י מפרש גמרא זו – 'מרבים בשמחה', שהרי באים ימי גאולה, פורים ופסח. נמצא שרש"י הבין, שפורים אינו רגע השיא והסיום של השמחה, אלא מוקד של שמחה שממנו אנו ממשיכים ומטפסים לפסח.

וכך עלינו להמשיך את עבודת החג הקודם אל החג הבא. ויהי רצון שיהיו ימים אלו ימי גאולה, שבהם נגבר על אויבינו ונכה בהם מכה ניצחת, ונוסיף ונרבה בשמחה!