זהות של צדוק ובייתוס

צחי כהן , כ' באדר ב תשע"ט

דעות יותר לשחרר את הקנאביס, פחות לשחרר את הר הבית. פייגלין
יותר לשחרר את הקנאביס, פחות לשחרר את הר הבית. פייגלין
צילום: באדיבות המצולם

רבות התלבטתי אם להעלות את מחשבותיי לגבי מפלגת זהות על הכתב, בעיקר מפני שאנחנו בעיצומה של מערכת בחירות, כך שכל מאמר שיכתב כנגד מפלגה מסוימת יחשד מיד כמוזמן ע"י המפלגה היריבה, ובכך הקורא יפטור את עצמו מלהעמיק בנקודה.

אולם מן הצד השני, הדאגה לחיי הכלל והעלייה הפופולרית בסקרים של מפלגת זהות, הביאה אותי בכל זאת להעלות את מחשבותיי על הכתב, בכדי לנסות ולהציל את מה שאפשר.

כן כן, גם אני מנוי על אלו שעוקבים במשך שנים אחרי האיש משה פייגלין כבר כמה שנים טובות, וכן אחרי מפלגת זהות ב 4 שנים האחרונות, וגם אני התחבטתי בתוך עצמי כיצד להתייחס לתופעה המוזרה, ובקרבי תמיד היתה לי התחושה שאני לא מצליח לשים את האצבע על הנקודה שהמהותית שמפריעה לי, עד לאחרונה.

עם ישראל יצא לגלות לפני כאלפיים שנה, גלות קשה ומרה, שתפקידה היה לזכך ולמרק את האופי הציבורי של עם ישראל, שהיה נגוע בתקופת בית שני בכל העוולות החברתיות שאפשר להעלות על הדעת, או בלשון הזהב של חז"ל "שנאת חינם".

בגלות הקהילות והפרטים של העם היהודי היו מנותקים לגמרי מהתפקיד הלאומי ההיסטורי של עם ישראל. כל קהילה וכל פרט היו עסוקים בעיקר בלשרוד ולשמר את ה "ד' אמות של הלכה" שנותרו אחרי החורבן הגדול, וכל זאת קמה והיתה בעצה ד' להרחיק את עם ישראל מכל עיסוק במדינה, בצבא, בשררה, בציבוריות רחבה, בפוליטיקה.

והנה, עם ישראל קם לתחיה לפני כמאה שנה, ואיתו קמו גם קמו אותן שרידי המחלות הציבוריות שהיינו נגועים בהן באותה תקופה קשה של שלהי בית שני.

וכך מבאר הרב קוק במאמר ליום הביכורים (מאמרי הראי"ה עמ' 177): "כאשר בא התור של תקופת התחיה הלאומית לשיבה אל הארץ, בצורת עם הקם ומבקש את דרכי חייו העצמיים, פתאום נתגלו בקרבנו הזרמים השונים שהיו שקועים בתרדמה ליטרגית מעוצם השקיעה של הגלות"

ובאותו מאמר ממשיך הרב ומבאר בצורה נפלאה, את היסוד הרוחני שעליו עמדו שתי כתות בבית שני:

הצדוקים והבייתוסים.

הצדוקים טענו שקרבן תמיד, הקרבן שמקריבים בכל יום פעמיים בבית המקדש, יכול לבוא גם משל יחיד, ולאו דוקא משל הציבור. ומה אכפת לצדוקים מי מביא את קרבן התמיד? מה הם רצו לומר בזה? הצדוקים טענו בזה בעצם שאין בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, כלומר, לשיטתם - לכלל ישראל עצמו – אין מציאות עצמית בכלל, וכל ערכו הוא בבחינת שותפים שמתאגדים כדי לדאוג לאינטרסים שלהם בצורה יותר רחבה ובמילא יותר עוצמתית, וכל העולם הרוחני האמוני והדתי שייך דוקא לפרטים שבעם. דוקא עבודת הקודש היותר כללית והיותר יסודית – קרבן התמיד – צריכה להגיע מאדם יחיד, "זאת היא ההשגה השטחית, הצדוקית, שהננו עדיין אוכלים את הבוסר הצומח של גפן סדום זאת ושינינו קהות".

להפריד דת ומדינה? כבר חשבו על זה לפני אלפיים שנה...

עבודת ד' שלנו, של עם ישראל, היא שייכת לכל עם ישראל, ולכל המרחב הציבורי של עם ישראל. והמחשבה שאם רק נבטל את כל "החוקים הדתיים" יבואו כל החילונים ויתרפקו על התורה והמצוות באהבה, היא הבל גמור. השטיפת מוח הציבורית שנעשתה פה כאילו כל חוק שמגיע מהעולם התורני הוא "כפייה דתית" כלפי החילוני הפרטי, הצליחה לבלבל אפילו את מי שקורא לעצמו אינטלגנט. המדינה היא מדינת הלאום של העם היהודי, וכמו שבמדינה מתוקנת יש יכולת למדינה לחוקק חוק שיזרוק אותך מהבית אם אינך משלם מיסים, ולחוקק חוק שיקח את הילדים שלך להילחם בצבא ואף למות (ואף לכך מתנגדת מפלגת זהות, אבוי לבושה), כך למדינה שלנו יש את היכולת הלגיטימית לחלוטין לחוקק חוקים שנובעים מתוך הרצון הציבורי של העם היהודי לשמור ולבסס את זהותו הקולקטיבית גם במרחב הציבורי, שהולך ומתפשט ומגיע בסופו של דבר עד לתהלוכות החיים הפרטיות, בכשרות, בגיור, בנישואין ובכל דבר ועניין.  

ואף יותר מזה אנו נאמר כאן: ישנה עבודת ד' מיוחדת של הציבור! כשנציגי הציבור שלנו מחוקקים חוק ששומר על השבת של כולנו, ששומר על הכשרות של כולנו, ששומר על תהליכי הגיור ששייכים לכולנו, ששומר על מרשם הנישואין השייך לכולנו, כל הציבור כולו מקיים מצווה ושומר על הזהות העצמית היחודית של העם הזה, לא פחות מחוקים אחרים ששומרים על הסדר הציבורי במדינת ישראל, שגם להם יש ערך מוסף ועליון דווקא במדינה יהודית. והציבו"ר – זה כולם, צדיקים בינונים ורשעים, כולנו ביחד אחראים על שמירת היהודיתיות שלנו במרחב הציבורי ובמילא גם במרחב יותר פרטי. לבוא ולהפוך את הסוגיא למשהו פרגמטי וכביכול ענייני – אם יהיה יותר אנטי או פחות אנטי לתורה ולמצוות - זוהי החמצה של כל הסוגיא כולה! כשהמדינה מייסדת את חוקי התורה – כולנו הופכים לשותפים במצווה ובמילא בזהות המחברת את כולנו (וכשהמדינה מחוקקת חוק כנגד התורה, לדוג' "חוק גוש קטיף וצפון השומרון", כולנו ביחד כציבור עברנו על התורה, כן כן, גם מי שמחה על ידי חסימת כבישים בצורה בלתי אלימה), זאת היא השמירה על הזהות האמיתית שלנו, זאת היא הראיה האמונית שלנו, וזה הקו המחבר את כולנו. ואם ח"ו המצע של מפלגת זהות יתקיים במלואו – עם ישראל יקרע לחתיכות חתיכות, ללא שום זהות כלל.

הרבנות הראשית אינה "גוף הכופה את עמדותיו על הדתיים ועל החילוניים כאחד" כפי שמופיע במצע זהות, פשוט מפני שהיא גוף שפועל מכוח החוק, שנציגי הציבור היהודי לאורך כל שנות המדינה קיימו אותו, ובדיוק כמו שהמשטרה אינה "גוף שכופה את עמדותיו על שומרי חוק ופושעים כאחד..." זה פשוט מגוחך.

ובכלל עצם זה שישנה במפלגת זהות הפרדה בין "חוקי הדת" לבין שאר תחומי החיים, רק מלמדת על עומק השבר הרעיוני והנפילה אל תוך זרועות חיק הפוסט מודרנה ומחשבת הגלות של המפלגה הזאת. חוקי התנועה הם לא פחות "דתיים" מחוק מרשם הנישואין, המדינה היהודית הזאת - אחת היא, ויש להעלות בציבוריות הישראלית את כל המושגים במרחב החיים שלנו אל שורשם העליון שמשם באמת הם נובעים, על ידי הסברה וחינוך ותהליך ארוך ארוך וסבלני של השפעה מוסרית ערכית ורוחנית, ולא ח"ו לבצע את ההיפך.  

ומכאן נעבור לבייתוסים. הבייתוסים חלקו על חכמי ישראל מה כוונת המילים "ממחרת השבת", כאשר לכאורה בפשט הכתוב הבייתוסים צודקים. "השבת" הלא היא השבת שכולנו מכירים, וממחרת אותה השבת שחלה בחג הפסח, תתחיל לספור 49 יום, כך שחג השבועות תמיד יחול ביום ראשון (לבייתוסים הייתה גם טענה מעניינת, הם טענו שמשה אהב את עם ישראל כל כך, שרצה לתת להם קבוע בכל שנה יומיים של חופש...)

אולם לא כך סברו חכמי ישראל, "ממחרת השבת" לפי חז"ל הכוונה ממחרת חג הפסח, שגם הוא נקרא שבת, ואע"פ שפירוש זה רחוק מהפשט הפשוט של התורה, כך היא ההלכה. כי חכמי ישראל הם אלו האמונים על המסורת החיה של תורה שבעל פה, וערכה ועניינה של תורה שבעל פה זה לחשוף את היכולת המופלאה של האומה וחכמיה להיות שותפים בהכרעת הכוונה האלוהית. לכן נקראת תורה שבעל פה "חיי עולם שנטע בתוכנו" נצחיות ואלוהיות הנטועות בעצם טבעה של האומה, זוהי סגולת ישראל.

חכמי האומה שלנו בכל דור ודור, ביררו את היסודות התורניים העמוקים כל תקופה לפי עניינה, והם המשך וחלק אינטגרלי של רוח ד' מסיני.

אך אם תשאלו את משה פייגלין עם איזה רבנים או ת"ח הוא מתייעץ, הוא יענה לכם שהוא לא מתייעץ איתם כלל! איזו תעוזה יש בעמדה זו, עמדה שמביאה לפייגלין הרבה קולות, שהרי הוא כביכול מצטייר כמי שהחכים יותר מכל החכמים שלא יודעים ולא מבינים כלל איך לנהל סוגיות ציבוריות, שהם כולם שבויים בקונספציה, ורק הוא החכם מכל והאמיץ מכל שמרשה לעצמו להתעלות מעל כולם ולפרוץ דרך חדשה בניהול המדינה...

אך באמת, אין זו עמדה חדשה כלל, גם עליה כבר חשבו לפני אלפיים שנה...

עומד לנו פה אדם אמוני שמכריז על עצמו כירא שמים, כאדוק במצוות, כנאמן ארץ ישראל השלמה וככובש את הר הבית, ורוצה לגעת לנו בקודש הקדשים, בסוגיות ציבוריות כלליות רחבות, שמשמעותן רחבה מיני ים, ומכריז על עצמו שלא התייעץ עם אף תלמיד חכם לפני כן???

(ואל תענו לי שמספר 2 שלו זה הרב חיים אמסלם, שלא מקובל כלל על כל גדולי ישראל של דורנו, ואדרבה, הלך הזרזיר אצל העורב, הרב אמסלם הוא ההוכחה לכך כיצד אפשר לכתוב ספרים תורניים בבקיאות מדהימה ועדיין לא לקבל את מרותם של מרנן ורבנן גדולי האומה, ועוד לצאת נגדם בשצף קצף ולהכריז שאני יותר טוב ויותר מבין מכולם...)

אם כן, כל אדם אשר יראת ד' בלבבו, צריך לעמוד נדהם ומשתאה אל מול עמדה בזיונית כזאת כלפי גדולי ישראל, וכל שכן וק"ו שאין לו מה לחשוב פעמיים בדבר להצביע למפלגה אשר בראשה עומד אדם שמעמיד את עצמו מעל כל גדולי ישראל.

"בתקופתנו הגדולה הננו חייבים חובה כפולה לפשפש באוצרותינו העתיקים לדעת מה היו אלה הזרמים אשר היו בחיינו הכלליים מאז, כי רק על ידי הידיעה הזאת נוכל לכוון את המשקל, לדעת איזה זרם הוא עצמי ומקורי לנו, ומתוך כך גם נצחי בטבעו ונותן לנו תקומה, ואיזהו זרם מקרי, לקוח מבארות זרים ובא אל גבול האומה על ידי השפעה של חולשה עצמית ושל דלדול כוחה המקורי, ומתוך כך אין לו תקומה והוא כמוץ לפני רוח הזמנים אשר ישטפוהו בלי להשאיר לו רושם עמוק בחיי הכלל" (הרב קוק זצ"ל, שם).

(ותודה לרב אלי אדלר ולספרו 'בימי מרדכי' שבעקבות קריאתו הצלחתי לחבר את התמונה. חלק ממטבעות הלשון שבמאמר לקוחים מספר נפלא זה).