התורה כוללת כל הטובות שבעולם

יהודית אפרתי , כ' באדר ב תשע"ט

יהודית אפרתי
יהודית אפרתי
צילום: עצמי

בספר ויקרא שעוסק ברובו בעבודת המשכן והקרבנות, ניתן לראות עיסוק רב בפרטי הפרטים של עבודות המקדש והקרבנות על ידי הכהנים.

שתי שאלות עלו לי כאשר חשבתי על כך השנה.

הראשונה - לפי הכלל הנקוט בידינו, ידוע שאין אף מילה מיותרת בתנ"ך ושכל פסוק שנמצא בתורה נחוץ לכלל עם ישראל לאורך כל הדורות. אולם לכאורה נראה שכל פרטי הפרטים של עבודת המשכן והקרבנות מיותרים לכלל עם ישראל. הרי רק הכהנים הם אלו שעוסקים בעבודת המשכן והמקדש, ומספיק שהכהנים יקבלו חומש פרטי עבורם וכך יוכלו לדעת לבצע את התפקיד שקיבלו מאת ה'.  

והשאלה השניה- האם הקורבנות הן סוג של קסם שגורם לכפרה על אנשים שהחטיאו בהתנהגותם? האם יכול להיות שעצם ההקרבה בלבד מספיקה כדי לכפר? והלא מה השם מבקש מאיתנו כי אם ליראה אותו, בלב ובראש, ומה יועיל קרבן ללא כוונה?

פרשת שמיני עוסקת ביום השמיני שלאחר שבעת ימי המילואים, בתחילת העבודה הסדורה במשכן. ממש לפני האש הזרה שהביאו נדב ואביהו, מופיע שכאשר משה ואהרון מסיימים את עבודתם, נכנסים שניהם לתוך המשכן ואז יוצאים שוב, ורק אז יש גילוי של השכינה. 

הרש"ר הירש כותב פירוש נפלא על כך. הוא מסביר את הכניסה המיותרת (לכאורה) שלהם למשכן, כמעשה שטומן בחובו רעיון מוכרח. הוא מסביר שאם השכינה היתה מתגלה מיד לאחר הקרבת הקרבן בידי משה ואהרון אזי "היתה אמונת הבל אלילית יכולה לעלות על הדעת, כאילו יש סגולה מסתורית במעשי הקרבן, הפועלת בקסם מאגי על האל ומביאה לידי התגלותו בכעין סיבתיות פיסית".

על כן, מסביר הרש"ר הירש, מוכרחים היו משה ואהרון להכנס קודם למשכן כדי להדגיש שהתגלות השכינה אינה בזכות הקרבן בלבד אלא גם בזכות ההתמסרות האנושית המתבטאת בקרבן. הכניסה הבחירית של משה ואהרון מתוך השתוקקות לקרבת אלוקים היא זו שמשלימה את הקרבת הקרבן באופן שמצדיק ומביא לגילוי שכינה. הרי לנו- התערותא דלתתא המשלימה התערותא דלעילא.

כנדבך נוסף לכך, הרש"ר הירש מדייק את תפקיד הכהנים כמייצגים את העם ולא כקבוצה נעלה ונפרדת שיש לה ספרי הדרכה משל עצמם המסבירים על עבודת הקרבנות שמוקרבים בידיהם בלבד. על כל אחד מהעם ללמוד היטב מה הכהנים עושים בשמו על מנת שפעולת ההקרבה תפעל את פעולתה. לפיכך, עם ישראל כולו קורא בספר התורה את הלכות הקרבנות והמקדש. לאמור- הכהנים הם באי הכח של האומה, ולא יחידים מתבדלים ככתות המדבריות בימי בית שני.

בספר הושע פרק ו', מובאת הנבואה "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוקים מעולות". הקב"ה אומר כאן שהוא אינו חפץ רק בהבאת זבחים ועולות, אלא מתוך עומק החסד ודעת האלוקים של האדם. 

נבואה זו מובאת בווריאציות ובסגנונות שונים בספרי הנביאים האחרונים שעוסקים ברובם בשלהי תקופת בית המקדש הראשון.

 הנוצרים הטועים, מביאים פסוקים אלו כהוכחה מצידם לכך שהקב"ה כלל אינו מעוניין בקרבנות. כמובן האמת היא אחרת- הקב"ה כן מבקש עולה וזבח, אך מתוך דביקות וישרות, ולא במנותק ממנה.

אחרי התקווה הגדולה שהיתה בבניית בית המקדש הראשון, חלק נכבד מהעם חוטא ומחטיא את המטרה הגדולה של בית המקדש. 

ההבנה שהקרבנות אינם משהו טכני שנעשה בידי הכהנים ושהם לא פועלים רק פעולה פיסית מוכרחת לא הושרשו אצל העם בתקופת ליקוי מאורות קשה זה. העם החמיץ את ההזדמנות להבין את הגדולה של עבודת הקרבנות לכל אחד ואחד מעם ישראל, כמצווה השוזרת בחירה בטוב ווידוי על הרע, יחד עם השראת שכינה במעשה הקרבן.

בית המקדש השלישי המתואר בפירוט רב בסוף ספר יחזקאל עוד ייבנה במהרה בימינו, אך עד אז עלינו להתאמץ ולוודא שנדע ליצוק לעבודת הקרבנות את ההתמסרות האנושית על ידי לימוד דיני הקרבנות שבתורה, ועל ידי ההכרה שהקרבן משלים את ההשתדלות בעולמו המוסרי של האדם על פי דבר השם.