וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים

אנו רגילים להתייחס לטומאה כדבר שלילי, לכן צריך לתמוה איך יכול להיות שאישה שיולדת ומביאה חיים לעולם הופכת לטמאה?

הרב ברוך אפרתי , כ"ד באדר ב תשע"ט

יהדות הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: עצמי

את המושג 'טומאה' אנו מכירים כמונח שלילי של עוון ופשע, כדברי ירמיהו בביקורתו על חטאי האומה- "כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֺנֵךְ לְפָנַי... אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי, אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי? רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא, דְּעִי מֶה עָשִׂית!".

בשל כך, עלינו להבין כיצד יתכן שאשה היולדת ומביאה חיים לעולם, טמאה מספר ימים. וכי עוון עשתה? הרי זוהי המצווה הראשונה שנצטוותה האנושות מאת בוראה- "פרו ורבו ומילאו את הארץ", כיצד יתכן אם כן, שקיום המצווה שזור בטומאת עוון, ומהו בכלל העוון במעשה הלידה?

נראה שיש לדקדק יותר במונח 'טומאה' עצמו על מנת ליישב קושיה זו.

הראב''ד בתחילת שער הקדושה (המופיע בסוף ספרו 'בעלי הנפש'), מבאר שהטומאה והטהרה נחלקים בתוך עצמם לשני חלקים- החלק האחד הוא המחשבה, והחלק השני הוא החוש.

טומאת המחשבה היא בהרהורי איסור וכדומה, וטומאת החוש היא בנגיעת נבלה וכדומה. טהרת המחשבה היא בפרישה ממחשבת איסור והרהור בתשובה ובדבר ד', וטהרת החוש היא טבילה וכדומה.

בנוסף, הוא מחלק בין טומאה וטהרה חיצוניים, לטומאה וטהרה איסוריים.

טומאה וטהרה חיצוניים- כגון טומאת מת, טומאת נדה, טומאת נבלה. טהרת מעיין, טהרת מקוה, כיבוס, מחוסר כיפורים וכדומה.

טומאה וטהרה איסוריים- כגון טומאת איסורי ביאה, טומאת לשון הרע, טומאת עבודה זרה. טהרת עיסוק בתורה, טהרת המחשבה, תשובה, קרבן אשם (וחטאת) וכדומה.

כעקרון ניתן לומר שטומאה היא הסתלקות שכינה, וטהרה היא ההכנה להשראת שכינה- "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם".

יש טומאה הבאה ללא בחירת האדם וממילא אינה שלילית, אלא עובדתית. כגון הופעת דם נדה. ואותה יש לטהר בטהרה עובדתית, כמקוה. טומאה זו היא סטטוס הניתן ממרום, ולא סטיה אנושית ממוסר הקודש.

ויש טומאה רצונית, שהיא שלילית והיא עבירה, וכדי לטהר אותה יש לעשות תשובה מטהרת. טומאה זו אינה מתחילה מסטטוס מגבוה, אלא מעבירת האדם על רצון ד', הגורם לטומאה.

לכאורה, לא ברור מפני מה יש 'טומאת סטטוס' שאינה נובעת עבירה מוסרית. מה עניינה של טומאה זו?

לשם כך עלינו לזכור את דברי ריה"ל בספר הכוזרי, אשר לאחר קביעתו שעיקר טומאה וטהרה הם גזירה אלוקית, הוא גם מטעים את מהות הטומאה- "שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ הַצָּרַעַת וְהַזִּיבוּת תְּלוּיוֹת בְּטֻמְאַת הַמֵּת. כִּי הַמָּוֶת הוּא הַהֶפְסֵד הַיּוֹתֵר גָּדוֹל, וְהָאֵיבָר הַמְצֹרָע כַּמֵּת, וְכֵן שִׁכְבַת הַזֶּרַע הַנִּפְסֶדֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא בַּעֲלַת רוּחַ טִבְעִית מוּכָנָה לִהְיוֹת זֶרַע וְיִתְהַוֶּה מִמֶּנּוּ אָדָם, וּלְפִיכָך הֶפְסֵדָהּ הֵפֶך לִסְגֻלַּת הַחַיּוּת וְהָרוּחַ".

הטומאה היא סטטוס המלמד על קרבה למוות, שהוא הפסד החיים, ומכאן ערכו השלילי, כמצב שהחיות האלוקית פחות מופיעה בו בגלוי.

אם כן, מפני מה איננו מרגישים 'טומאה', בהנחה שהיא אכן מגיעה בשל מיעוט של זרימת החיים? על כך הוא ממשיך ועונה- "וְלֹא יַשִּׂיגוּ כְּמוֹ זֶה הַהֶפְסֵד, לַעֲדִינוּתוֹ, אֶלָּא בַּעֲלֵי הָרוּחוֹת הָעֲדִינוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת הָאֲצִילוֹת, הַדְּבוּקוֹת בָּאֱלֹהִיּוּת וּבַנְּבוּאָה אוֹ בַּמַּרְאוֹת הַצּוֹדְקִים וְהַחֶזְיוֹנוֹת הַמִּתְאַמְּתִים. וְכֵן יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים הַמּוֹצְאִים כֹּבֶד בְּנַפְשׁוֹתָם כֹּל עוֹד לֹא טָהֲרוּ מִטֻּמְאָתָם".

סטטוס הטומאה וסילוק החיים, הוא כה דק ועדין, עד כי רק אנשים רוחניים חשים בזה.

על כל פנים, למדנו מדברי רבינו יהודה הלוי, שהטומאה מבטאת את המרחק שנוצר בין האדם לזרם החיים האלוקיים. דבר הבא לידי ביטוי בעוון מוסרי (כגון עבודה זרה או לשון הרע), או אפילו רק בקרבה ביולוגית לתאים עם פוטנציאל חיים אשר קמלו ומתים (כגון שכבת זרע או נדה). גם אם הקרבה הזו ניטראלית מבחינה מוסרית.

היכן ניצבת היולדת? האם היא שייכת לטומאה וטהרה של עוון ופשע, או שמא היא שייכת לטומאת הסטטוס, שאין בה עוון אלא מרחק ביולוגי מן החיים, עם צורך להטהר?

שאלה זו מקבלת לכאורה תשובה בקרבן החטאת אשר יולדת מביאה. לכאורה, עצם העובדה שהיולדת מקריבה חטאת, מלמד יותר מכל על כך שטומאתה שייכת לסוג המוסרי, בשל עבירה מסויימת, ומכאן החובה להביא קרבן על חטאה (גם אם לא ברור דיו מהו).

ידיים לדבר אנו מוצאים בדברי הגמרא (נדה לא) - "שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי, מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן, בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן".

רשב"י מדגיש שהחטא אינו נעוץ בלידה עצמה. אולם כן קיים חטא שקשור ללידה, והוא הנדר אשר האשה נודרת בשעת לידתה, שלא תחיה חיי אישות עם בעלה, ולכן יש צורך בכפרה.

אמנם, גם לשיטה זו של רשב"י (אשר הוקשתה בהמשך הסוגיה שם), אין בחטא זה כדי להסביר את עצם טומאת היולדת. שהרי רחוק לומר שטומאתה קשורה בנדרה, וגם אם הקרבן מגיע על חטא הדיבור שלה, לא נראה לומר שהטומאה באה בשל כך, שהרי לא מצינו טומאה באה על אדם בשל נדריו (אם כי טומאה הקשורה ללשון הרע מצינו במצורע כמובן).

ואכן רבינו הרמב"ן, לאחר שמביא את דברי רשב"י, קובע שבפשט הכתובים הטומאה הזו הינה סטטוס בלבד של 'קרבת מוות' כדברי ריה"ל, ולא טומאה מוסרית בשל עבירת לידה- "יאמר שתקריב כופר נפשה לפני ד' שתטהר ממקור דמיה, כי האשה בלדתה תהיה לה מעין נרפס ומקור משחת, ואחרי עמדה בימי הנקיון, או בימי יצירת הולד לזכר או לנקבה, תביא כופר נפשה שיעמוד מקורה ושתטהר, כי השם יתעלה רופא כל בשר ומפליא לעשות".

אולם רבינו בחיי הפליא לחדש שהקרבן נועד לכפר על חטאה של חוה אמנו- "שאין הקרבן הזה מצד חטא של עצמה רק מצד אמה שהיא היתה אם כל חי, כי לולא החטא ההוא היה האדם מוליד עם אשתו שלא בדרך תאוה וחשק אלא בדרך הטבע הגמור, כטבע האילן המוציא פירותיו בכל שנה שלא בתאוה, והיולדת הזו כאמה בתה במעשה החטא, כי הענפים הם מקולקלים בקלקול השורש, ועל כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על החטא הקדמוני, שכן נצטוה בסבת אותו החטא על שלש מצות, והן: נדה, וחלה, והדלקת הנר. ולפי שהחטא ההוא היה תחלה במחשבה ואח"כ במעשה ומפני זה הזכיר בקרבן יולדת: "אחד לעולה ואחד לחטאת", כנגד חטא המחשבה וחטא המעשה".

על פי דבריו, יתכן יהיה לומר, שכפי שטהרת נדה באה לכפר על חטא חוה, כך טהרת היולדת באה ככפרה על חטא זה. מכאן עולה, שטומאת היולדת אכן נעוצה בטומאה מוסרית ולא בטומאה של סטטוס בלבד. אמנם, אין מדובר כאן על טומאה מוסרית או עבירה של האשה היולדת עצמה, כי אם הקרנה של חטא אדם הראשון.

כך או כך, דבר אחד עולה בבירור מסוגיה זו על כל שיטותיה-

חז"ל לא ראו בטומאת היולדת או בקרבנה, מעשה כפרה על יחסי האישות עצמם אשר הביאו ללידה. רבותינו לא ראו בקרבת הגבר לאשתו מעשה שיש לכפר עליו כל עיקר.

יתירה מכך, בהתבוננות עמוקה יותר בדברי רבי שמעון בר יוחאי, ניתן לומר שהטומאה והקרבן, נועדו לכפר על הרצון של האשה להמנע מיחסי אישות בעתיד. שהרי זהו בדיוק נידרה אשר בשלו בא הקרבן- "נשבעת שלא תזקק לבעלה", ועל כך גופא יש לכפר.

גם שיטת רבינו בחיי מתפרשת בכיוון זה, שכן חטאה של חווה על פי הסוד כלל את הקלקול המיני, שהטיל בה הנחש זוהמתו כדברי הגמרא במסכת שבת (קמו)- "שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא", ופירש רש"י- "כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה" (וכן הוא בפרקי דר"א כא).

על כן, ישנו קשר מהותי בין דברי רשב"י על כך שהאשה נשבעת להמנע מבעלה, ובין הסברו של רבינו בחיי בדבר חטאה הקדום של חוה. בשניה, ישנו קלקול המהות המינית, הנובע מחוסר השלמה עם תפקידה כאם כל חי.

על כן גם כפרתה כאן בלידתה, נעוצה בשורש זה- כפרה על הרצון שלה להמנע מהשך חיי אישות עם בעלה, על ידי טהרה מטומאתה ועל ידי קרבן.

לפי הסברנו זה, יפה עולה עניין ברית המילה בתום ימי הטומאה בלידת זכר. שכן ברית המילה היא האות לכך שהיולדת תיקנה את חטא אם כל חי, והיחס המיני מגיע בצורה הנכונה, בברית המעור, אשר מבטאת את המקום החשוב של הנטיה המינית, בהיותה מביאה חיים לעולם, בחיבור קדוש בין אשה ובעלה.

הרב קוק מבאר בקבציו, שברית המילה מבטאת את האמון שלנו כהורים במציאות, אשר מונחת במציאות מגמה אלוקית, ואנו לוקחים אחריות על הופעתה בהבאת ילד לעולם, אשר ייטיב את המציאות המתעלה והולכת.

גישה זו של ברית המילה, הרואה בדחף המיני ביטוי לרצון האידיאלי לתקן עולם במלכות שדי, מתאימה כאנטי תזה לגישה ההפוכה, של שופנהאואר וחבריו, אשר כפרו בהיות השגחה, וכפרו במגמת העולם לטוב, ועל כן בראייתם הפסימית התיאשו מתיקון העולם והדריכו שלא להביא ילדים לעולם זה.

על כן, טהרתה של היולדת וקרבנה, מסתיים בשיא של ברית המילה, אשר מבטא יותר מכל את האחריות שלה ושל בעלה להופיע את הרצון האלוקי בעולם ע"י הבאת ילדים, על ידי הדחף המיני בצורתו המרוסנת והמושכלת, מתוך אמונה עמוקה בבורא ובהשגחתו, אשר סוף העולם לטובה ואין יאוש בעולם כלל.