כולו הפך לבן

נגע צרעת מטמא את האדם, אבל דוקא כשהנגע מכסה את כל עור האדם הוא אינו מטמא. הרב אברהם סתיו על פרשת תזריע.

הרב אברהם סתיו , כ"ו באדר ב תשע"ט

הרב אברהם סתיו
הרב אברהם סתיו
צילום: עצמי

כשעמדתי בתור ברמי לוי ביום חמישי שעבר הרגשתי דחיפה קלה מן העגלה מאחוריי.

מכה קטנה היא לא משהו ששווה להתנתק בשבילו מן הסטטוס האחרון של יהודה גזבר, אבל כשהגיעה עוד דחיפה ועוד אחת כבר הסתובבתי במבט מרוגז שאמור היה להספיק כדי לחדול את העניין, ומיד המרתי אותו בכיווץ מהודק של הגבות, כאילו ניסיתי לגרד את המצח בלי ידיים, והשלמתי סיבוב שלם סביב עצמי כאילו רציתי רק לחלץ את העצמות או להתכונן לקראת אודישן להפקה החדשה של אגם הברבורים.

כי באותו שבריר שנייה קלטתי איזו תנועה קלה בפניו של מי שעמד מאחוריי, ומשהו בה לא היה לגמרי בסדר. לא לגמרי רגיל. ובאותו הרגע התרעומת נעלמה ואת מקומה תפסו רק תחושות של חמלה ואהדה.

כשיצאתי מן החנות חשבתי על הפער שקיים אצלנו בין היחס כלפי אדם רגיל, 'נורמלי', שממנו אנחנו מצפים להיות תמיד אחראי, תמיד בשליטה, לבין היחס כלפי מי שמסומן אצלנו כשונה וכ'מוגבל'. ועל העוול שההבחנה הזו עושה בשני המקרים. כאילו שאדם 'נורמלי' לא ראוי לחמלה שלנו, ואדם 'שונה' לא ראוי לכך שנצפה ממנו למשהו.
אם לא נראה את החלקים היפים באדם שעומד מולנו, לא נוכל לראות את החולי כ"נגע", כהפרעה שמבטאת פער בין הפנים לחוץ, ולא נדע כיצד לגשת למלאכת הריפוי והתיקון.

בפרשת תזריע מגיעים אל הכהן בני-אדם עם נגעים שונים ומשונים. נגעים בבית, נגעים בבגדים, וגם בגוף עצמו. ככל שהצרעת גדולה יותר, וככל שהיא מתפשטת ושולחת גרורות, כך יודע הכהן שהאדם טמא יותר. "וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן".

לכלל הזה יש יוצא-מן-הכלל אחד: דווקא כאשר הצרעת פורחת בעור האדם כולו, "מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו", אומרת התורה: "וְטִהַר אֶת הַנָּגַע, כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא".

המפרשים התאמצו מאד להבין מדוע. למה דווקא צרעת מוחלטת, טוטאלית, הופכת טהורה. אבל אם נתבונן מקרוב נגלה שהתיאור הזה איננו מדויק, או לפחות איננו שלם. הנגע שעליו מדברת התורה לא מכסה את כל גופו של האדם, אלא רק את החלק שנראה לעיני הכהן: "וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן".

באדם עצמו נותרו חלקים שאינם נגועים, אך הכהן איננו מסוגל לראות אותם. וברגע שבו הכהן לא יכול עוד לראות שום חלק בריא, שום נקודה טובה, בגופו של אדם, שוב אין ביכולתו לעשות דבר מלבד לשחרר אותו לביתו.

כאשר הכהן איננו רואה את הבשר הבריא, הנגע כבר איננו נגע בעיניו. הוא חש שזה המצב ה"נורמלי" של מי שעומד לפניו. כבר אין לו ציפיות ממנו. הוא מסמן אותו כ-'נכה' או כ-'מוגבל' במקום לראות בו אדם שמסוגל להשתנות. כאשר הכהן לא חווה את ההפרעה, את הפער בין הגוף הבריא לנגע שפשה בו, הוא כבר לא יכול לטפל בנגע ולרפא אותו.

הכהנים, לפי חז"ל, רגזנים הם. הם צריכים להיות רגזנים. הם חייבים לחוש כעס על הפוטנציאל האנושי המפוספס, על הפער הבלתי-נתפס בין המצוי לאפשרי ולרצוי. התפקיד שלהם הוא להתקומם נגד הפער הזה, to rage against the dying of the light, במילותיו של דילן תומס שנערי שנות התשעים שמעו מפיה של מישל פייפר.

חז"ל מספרים שכאשר הגיעו בני ישראל לארץ כנען, הופיעו נגעים בקירות הבתים כדי שיסתרו את הכתלים ויחשפו את האוצרות שהטמינו בתוכם הכנענים. הנגע מאותת לנו על קיומו של פוטנציאל חבוי שאנחנו לא מסוגלים לראות במבט ראשון. הוא דוחף אותנו לשבור ולקלף את הציפוי החיצוני מתוך אמונה שמתחתיו תמיד נמצא אוצר.

כדי לרפא ולתקן, כך לימד פרופסור ראובן פוירשטיין ז"ל, המטפל צריך קודם כל להיות מסוגל לראות את הנקודות הטובות, הבריאות. אם לא נראה את החלקים היפים באדם שעומד מולנו, לא נוכל לראות את החולי כ"נגע", כהפרעה שמבטאת פער בין הפנים לחוץ, ולא נדע כיצד לגשת למלאכת הריפוי והתיקון.

ויחד עם זאת הכהן צריך חמלה ואורך רוח גם כלפי אלו הבריאים, ה'נורמלים'. להיות מסוגל להסתובב בנחת אל העגלה שמאחור ולבקש בנימוס, בלי קשר למי שאוחז בה: תוכל בבקשה להרחיק מעט את העגלה שלך? פשוט אני באמצע לקרוא סטטוס של יהודה גזבר. תודה.