אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא

הרב ברוך אפרתי , ב' בניסן תשע"ט

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: עצמי

פרשתנו עוסקת בצרעת לסוגיה.

לדעת רבים מהראשונים, הצרעת המקראית אינה מחלת הצרעת אשר נהגה בעולם עד לא מזמן, הקרויה 'מחלת הנסן'.

כך לדוגמא כתב רד"י אברבנאל- " צוה שישחטו את הצפור על כלי חרש, לרמוז שהאדם ככלי חרש מעשה ידי יוצר יתברך, וכולם לפניו כחומר ביד היוצר. ונשחטה על מים חיים שבכלי, לרמוז אל התורה אשר היא בלב האדם, כי בסבת התורה שלא נשמרה כראוי מתה הצפור השחוטה. וצוה שיטבול הצפור החיה בדם הצפור השחוטה, להודיע שאין הצרעת חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים, אבל הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא". וכן דעת רשב"ם ועוד.

כדבריהם עולה מפשט הכתובים המתארים את הדמויות שנצטרעו במקרא- משה, מרים, נעמן, גחזי ועוזיה. כל הדמויות הללו, נצטרעו ונרפאו באופן שאינו טבעי ואינו תואם מחלה אפידמית-ביולוגית כמו הצרעת שרווחה בעולם עד לא מזמן.

משה נצטרע בין רגע בסנה, ונרפא בין רגע. מרים נצטרעה מיד, נעמן נתרפא ע"י טבילה באופן מהיר מאד, גחזי קיבל צרעת מיידית לאחר קללת אלישע, ועוזיה נצטרע במצח בשל קטורת שלא כדין. העובדה שאותה הצרעת מנגעת גם את הבגדים וקירות הבתים, מלמד אף היא על כך שלא מדובר בצרעת המוכרת לנו אלא במחלה מיוחדת הנגרמת ומסתלקת בהתאם למעשיו המוסריים של האדם ובהתאם לטהרתו ע"י הכהן.

צרעת התורה באה על חטא המחלוקת כמבואר במסכת סנהדרין- "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו ... רב אשי אמר: ראוי ליצטרע", ובייחוד על כך שהמחלוקת גוררת טומאת הלשון, כדברי ריש לקיש במסכת ערכין- "מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע"? זו תהיה תורתו של מוציא שם רע".

אנו מבינים מדברי הגמרא, שצרעת היא סימן לטומאה פנימית באדם, והיא באה כחלק מעונשו, וכפרתו, על מעשיו הרעים.

לפי כיוון זה, מרתקת היא מסורת רבותינו האומרת שרוח אפינו משיח צדקנו, משיח בן דוד, הינו מצורע-

"רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְצָאוֹ לְאֵלִיָּהוּ עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי....אָמַר לוֹ: אֵימָתַי יָבוֹא מָשִׁיחַ? אָמַר לוֹ: לֵךְ שְׁאַל אוֹתוֹ. וְהֵיכָן הוּא יוֹשֵׁב? עַל פֶּתַח הָעִיר. וּמָה סִימָנוֹ? יוֹשֵׁב בֵּין עֲנִיִּים סוֹבְלֵי חֳלָאִים, כֻּלָּם מַתִּירִים וְקוֹשְׁרִים בְּבַת אַחַת, וְהוּא מַתִּיר אַחַת וְקוֹשֵׁר אַחַת, אוֹמֵר: שֶׁמָּא אֶתְבַּקֵּשׁ וְלֹא אֶתְעַכֵּב". רש"י- "יושב בין מנוגעים, והוא נמי מנוגע".

הגמרא מתארת את נגע הצרעת בגופו של משיח, שעל שמו המשיח קרוי- "רבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו", ופירש רש"י- "מצורע של בית רבי".

אנו לומדים, שלא די בכך שהמשיח מצורע, אלא שהצרעת היא מהותית לו עד כדי כך שהמשיח ממש נקרא על שם נגע הצרעת שבו הוא מנוגע.

עלינו להעמיק ולהבין שלושה עניינים-

מפני מה המשיח מנוגע בצרעת? הרי משיח צדקנו הוא איש אלהים קדוש וטהור, וודאי אינו רשע.

 מפני מה הצרעת מהותית למשיח עד כדי כך ששמו קרוי על שם נגעיו?

מה נגע הצרעת של המשיח אומר עלינו, דור אתחלתא דגאולה?

כבר ראינו בדברי רבותינו לעיל, שנגע הצרעת נעוץ בעוון המחלוקת, ובעיקר בהוצאת שם רע. הוא הוציא שם רע על חבירו, על כן יצא לו שם רע כמצורע. הוא פגע במרקם החברתי, על כן הוא יוקע ממחנה ישראל. הוא חטא במבטו החיצוני על חברו ודן אותו לכף חובה, על כן הוא ילקה בגופו החיצוני ומומיו יתגלו. וכלפי לייא בטהרתו- הוא נטהר בציפורים ובמים חיים, וכך נפשו נטהרת בחזרה בתשובה למקווה ישראל ד'. 

ישעיהו מתאר את סבלי המשיח, ככפרה על כלל ישראל, שלא בשל חטא פרטי שלו-  "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם", ובאר רש"י- "אנו היינו סבורים שהוא שנוא למקום, והוא לא היה כן, אלא מחולל היה מפשעינו ומדוכא מעונותינו". נגעי המשיח מבטאים את הצרעת הלאומית- הוא לוקה עבורנו. האומה גלתה בשל שנאת חינם, ועל כן מלך האומה, המשיח, לוקה בצרעת כל ימיו כתיקון. הנגעים הם מהותיים למשיח, ממש כשמו הפרטי. משום שהעובדה שהוא מנוגע, מלמדת על הקשר העמוק שלו עם האומה כולה, ועל הנשיאה בעול הרוחני של כלל ישראל, עד כדי מוכנות לסבול עבורם. כעין מיתת הצדיקים המכפרת על הציבור, בהיות הצדיקים שקולים כנגד כלל ישראל, ומעלים אותם ביסוריהם לכף זכות, במפלאות ההשגחה העליונה.

ומכאן תשובה לשאלותינו הראשונה והשניה- המשיח מנוגע בשל חטאינו, ושמו קרוי על שם נגעיו משום שזו כל מהותו- תיקון חטא המחלוקת ע"י נשיאה בעול העבירות של הכלל.

ראינו לעיל שהשנאה ההדדית היא הבסיס למחלוקת, וממילא להוצאת שם רע.

כמובן, המחלוקת ביסודה היא דבר חיובי. ללא מחלוקות, כיצד האמת תצא לאור? ודאי המחלוקת נצרכת, שכך שנינו במסכת תענית- "אמר רבי חנינא מאי דכתיב 'ברזל בברזל יחד'? לומר לך, מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה". אלא שעל המחלוקת להיות לשם שמים, ולא מצד האגו או בשל נגיעות אישיות.

יתכן וזו גם המסקנה מייסורי המשיח, עבור דור אתחלתא דגאולה-

עלינו ללמוד ממשיח צדקנו את המוכנות למסור את הנפש עבור טובת הכלל. כאמור, עצם נגעי המשיח, מבטאים את התיקון לסיבת הייסורים. הנגעים באים על עוון הפירוד, וסבלו של משיח מגיע מעומק של חיבור ונשיאה בעול עבור האחר.

אולם יחד עם זאת, המשיח אינו מכפר על עמו, ללא עמידה על ערכה של האמת המבוררת. הוא יושב דוקא בשערי העיר, במקום שבו מצויים בתי הדינים- "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ...וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק", וכדברי הרמב"ם בהלכותיו- "ויושבת בשער העיר, שנאמר 'והציגו בשער משפט'". השערים מבטאים את בירור וחריצת הדין והאמת.

על כן המשיח המגיע בשם האחווה והאהבה לעמו, אינו מוותר על מידת האמת והצדק, אלא יושב דוקא בשערי העיר, להביע בכך את התנאי הבסיסי הכפול לגאולתנו ופדות נפשנו- אהבה ואחווה המתבטאים בנגעיו, יחד עם בירור האמת האלוקית ועמידה בדרישותיה.

לא שנאה מחד, ולא ותרנות מאידך. אלא כדברי זכריה, שזירת האמת השלום והמשפט כתנאי לביאת משיחנו- "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם".