משכו וקחו
משכו וקחו

"ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם, משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח" (שמות יב, כא).

שבת הגדול הוא יום שנקבע לדורות, לזכר הנס שהיה בעת שבני ישראל קיימו ציווי ה' יתברך- 'משכו וקחו', כמובא בטור (אורח חיים סימן תל): "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול. והטעם, לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב (שמות יב, ג) 'בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית'... ונמצא, שעשרה בחודש היה שבת."

ונשאלת השאלה, מדוע נקבע שדווקא בשבת יהיה זכר לנס הגדול של 'משכו וקחו', אמנם הפעם הראשונה אכן קרתה בי' ניסן שחל בשבת, אך זה לא בהכרח התאריך של שבת הגדול בכל שנה.

כותב ה'חידושי הרי"מ' זיע"א (ספר הזכות לשבת הגדול) שי' בניסן הוא כמו י' תשרי שהוא יום הכיפורים למחילת עוונות ישראל. וזה טעם המנהג לומר בשבת הגדול את נוסח ההגדה עד 'לכפר על כל עונותינו'. כלומר, שבת הגדול הוא זמן לעשות תשובה מאהבה, זמן להתחזק בפעולות כדי להיטיב את מעשינו. 

כדי לעשות תשובה, נדרשת יגיעה ועבודה בהדרגה, עבודה של התבוננות. אולם, 'גדול' לשון 'דילוג', ובשבת זו יש כוח לעשות תשובה באופן של דילוג, להגיע מ'משכו' עד 'וקחו' בלי ריווח ביניהם, רק עם ו' החיבור. רוצה לומר, כשיהודי מקיים 'משכו'- שמושך ומנתק עצמו מהרע, מיד הוא מגיע ל'וקחו', נלקח והופך למהות של קניין לבורא עולם.

בעבודת ה' באופן של 'דילוג' עלולות להיות נפילות, כיוון שעדיין אין קיום בנפש האדם למה שזכה בו. אבל, על ידי כוחה של השבת שהיא 'קביעא וקיימא'- קבועה וקיימת לדורות, יש לעבודת ה' קיום תמידי.

לכן, קבעו חז"ל את 'ציון' לקיחת השה בשבת דווקא ולא בי' ניסן שחל במשך השבוע, כי בימות החול אין לדברים כוח של קיום ויציבות, אבל בשבת יש כוח של נצחיות, היא נותנת לאדם את המעמד של 'משכו וקחו' בקביעות שתשאר אצלו ולא תאבד.

בשבת זו יש את היכולת לעשות ברגע אחד 'משכו', למשוך את הידיים מכל נגיעה בדברים זרים, לטהר את המידות ולטהר את המעשים. 'משכו' כפשוטו, הוא קנין משיכה, שעל ידי הפרישה מעבודה זרה וכל דבר שהוא הפך קדושת ישראל, ממילא מתקרבים אל הקב"ה בקירבה יתירה, ונקנים לו בקנין משיכה להיות לו לעבדים.

וזוהי תכלית של יהודי- לשעבד את עצמו לגמרי לה' יתברך כדברי ה'שפת אמת' זיע"א (מסעי תרל"ג) בשם החידושי הרי"מ: "כי צריך האדם לקבל על עצמו להיות מיוחד לה' יתברך, עד שלא יהיה נשכח ממנו אף רגע אחד."

כותב בעל ספר 'הלקח והלבוב': "שה תמים הוא ענין של תמימות. על עבודת ה' בתמימות צריכים להתחנן לפני ה' בחודש ניסן, שבו זמן להתעוררות למסירת נפש, כמו שה לקרבן פסח. צריכים לצעוק לפני הקב"ה 'תעיתי כשה אובד בקש עבדך' (תהילים קיט, קעו). בכל ימות השנה תעיתי כשה אובד, אבל הקב"ה מקיים כל התורה כולה, וגם הקב"ה כביכול מפריש שה בעת הזאת שנאמר 'משכו וקחו', ועל זה מבקשים 'בקש עבדך', היינו, שיפריש אותנו ויקדיש אותנו שנהיה השה תמים של הקב"ה."

ועוד יש להוסיף טעם למה קבעו חז"ל זכרון לדורות רק בשבת ולא בי' ניסן, כי על שבת אנו מברכים בתפילה 'באהבה וברצון'- הרצונות שיכולים לעורר בשבת אי אפשר לעורר בימות החול, ובלי השבת לא היה ביכולת בני ישראל לעורר רצון עז ופנימי להיות עבדי ה' באמת.

מובן מכך, שרק בשבת יכולים לעורר רצון זך ונקי, רצון שיקיף את כל האדם בשלמות. ולכן נקבע הדבר לדורות זכר לנס דווקא בשבת שיש בה תגבורת הרצון, וזו סגולת 'שבת הגדול'. 

ומשבת זו אנו מתחילים לקבל ולהמשיך עלינו את אורות החג. אמרו חז"ל (ברכות יז, ע"א) "'רצוננו לעשות רצונך' אלא שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות מעכב". בליל פסח אין שאור שבעיסה, לא העיסה החומרי של המצה ולא חמץ בעיסה של גוף האדם. בליל פסח יש חירות לגלות את הפנימיות של יהודי, שבתוכו רוצה לעשות רצון אביו שבשמיים.

כתוב בתהילים (מ,ט) 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי'. והרבי ה'לב שמחה' זיע"א אמר ש'ותורתך בתוך מעי' הכוונה למצה שנכנסת לתוך האדם עצמו, ואז ממילא מתקיים בו 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי'- לעשות רצון ה'. כי בליל פסח מבערים את הרע ובאים לידי רצון אמת לעשות רצונו יתברך בלבב שלם.