החירות – בין יום הכיפורים לליל הסדר

ד"ר דודי פויכטונגר , י"ח בניסן תשע"ט

יהדות ד"ר דודי פויכטונגר
ד"ר דודי פויכטונגר
צילום: עצמי

אחד המוטיבים הבולטים ביותר בחג הפסח הוא רעיון החירות. לא רק שחרור ממוסדות העבדות ומכפייה (ישעיהו ברלין יתאר זאת כ"חירות שלילית"), אלא המעבר לחיים של ייעוד והגשמה ("חירות חיובית") שיושלמו במתן התורה בחג השבועות. שני רעיונות החירות באים לידי ביטוי הן אצל היחיד והן אצל הקהילה.

הרב סולובייצ'יק במאמרו "ערב מהולל – ליל הסדר" מתאר את ערב יום הכיפורים וליל הסדר כשתי חוויות ילדות מעצבות. בלשונו המיוחדת כותב הריד"ס:

כילד עמדתי מוקסם לאמיתו של דבר, מהופנט, לנוכח שני לילות בהירים אלה, מוארים באור ירח, עטופים בהוד והדר... כילד צעיר חשתי בצורה חיה את נוכחותו של ה'...מכל דבר עלה באוזניי קול לחישתו של הא-להים. (לגבי יום הכיפורים – הוספה שלי) צעיר הייתי מכדי להבין מה הם חטא ופשע, וטרם הייתי מודע לצורך בכפרה. ועם זאת חשתי נקי ומרומם...

מפגש של האדם עם ה' הוא הבסיס המשותף לחוויותיו כילד בשני המועדים. המפגש עם ה' יוצר שתי תחושות משלימות. בפסח – תחושת החירות כלפי חוץ "לקראת אחיו היהודי ולקראת רעהו האדם, על ידי שהוא פותח בפניהם את עצמיותו" (ע' 41). ההזמנה בפתיחת ההגדה לכל אדם הצריך וכל אדם הרעב להסב כבן חורין לשולחן הסדר, מצביעה על התנועה הנדרשת מהיחיד-העצמי אל הקהילה. ביום הכיפורים האדם נע בחזרה פנימה, מהקהילה העומדת בפני בורא עולם ("ועל המדינות בו ייאמר: איזו לחרב...") לתוך עצמו - בוידוי.  

לאור רעיונו של הרב סולובייצ'יק אני מבקש להביא בפניכם את חווית הילדות שלי לה הייתי שותף מדי שנה בשנה, חוויה שליכדה את שני המועדים. יום הכיפורים וליל הסדר אינן רק שתי נקודות שונות בלוח השנה החולקות תחושה רבת משמעות משותפת כפי שתאר זאת הריד"ס, אלא דווקא מצב בו ליל הסדר הפך לבעל משמעות של יום הכיפורים – אימת הדין והכרעת גורלו של האדם לאור החירות שבה בחר והאחריות לקהילה אותה מפגין. 

לילות הסדר של ילדותי היו תמיד בסימן מה שאירע בליל הסדר תש"ד במחנה ברגן בלזן.

מצות - לא היו לאסירים, ואפילו לא מעט קמח כדי לאפות מהן מצות. מספר יהודים היו נחושים שלא לאכול חמץ על אף סכנת פיקוח הנפש המרחפת מעליהם. הרב אהרן יששכר דוידס, רבה של העיר רוטרדם בהולנד, דוד אבי, סבר כי לנוכח מצוקת הרעב הקשה וסכנת החיים הכרוכה בו, חובתם לעשות מה שאפשר כדי לחיות והדבר כולל אכילת חמץ. הנה כי כן, עמדה לנגד עיניו של הרב דוידס הבחירה בין קיום שתי מצוות – מצוות ביטול החמץ ומצוות "וחי בהם". הנה חווית יום הכיפורים ואימת הדין מוצאת את ביטויה המוחשי בליל הסדר. הרב דוידס בחר במצווה השניה! כדי לשכנעם לקח הרב דוידס חתיכת לחם, ברך ברכת המוציא ואכל אותה. לפני שהכניס את הלחם לפיו קרא בקול, תפילה מיוחדת שחיבר (יחד עם רבנים נוספים):

אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ, אך על זאת דאבה לבנו שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצותך 'וחי בהם ולא שימות בהם' וליזהר מאזהרתך: "הִשָּמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד"' (דב' ד:ט), על כן תפלתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה, לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם, אמן. 

גם למחרת כאשר ביקר הרב דוידס את החולים בצריף החולים שבמחנה, שב והתיר את אכילת החמץ כדי לקיים את מצוות החיים. כדוגמא אישית ארגן "לחם משנה" מחתיכות מצה ולחם, אכל בעצמו וחילק גם לשאר החולים. בעיני, זו מימושה של תחושת החירות הגדולה ביותר כפי שידע לתאר זאת ויקטור פרנקל בספרו האדם מחפש משמעות, ותחושת האחריות ביחסי היחיד-הקהילה, כפי שחווה זאת הריד"ס.

סיפור זה מלווה את משפחתנו מאז מלחמת העולם השנייה. אלמנתו של הרב דוידס, אריקה, דודתו של אבי נהגה להתארח אצלנו במשך שנים רבות בליל הסדר. היא לא התחתנה בשנית, והמשיכה לגדל את ילדיהם (בן נוסף, אליה, נפטר במהלך המלחמה מעט לאחר פטירתו של הרב דוידס במחנה). סיפוריה על אותו ליל סדר במחנה (וליל הסדר במחנה הנשים שהיא הנהיגה) הפכו להיות חלק בלתי נפרד מליל הסדר שלנו. כל שנה, בהגיענו ל"מוציא מצה", אנו מספרים את סיפור החירות הגדול הזה, קוראים את התפילה ומתייחדים עם זכרו של הרב אהרן יששכר, ואשתו הרבנית, אריקה דוידס (שנפטרה לפני מספר שנים). 

כך מקבלת אכילת המצה משמעות נוספת: לא רק לחם עוני ויציאה בחיפזון, אלא ביטוי לחירותו העמוקה של היחיד.

דומה כי אימת שני הלילות ניכרת בעיצוב חירותם של האדם והאומה. לדידו של הריד"ס "החירות איננה משחרת את האדם ממוסריותו, אלא, אדרבה, מוסיפה עליה."