מקדש ישראל ויום הזיכרון

הרב ידידיה ז'ייני , ג' באייר תשע"ט

הרב ידידיה ז'ייני
הרב ידידיה ז'ייני
צילום: באדיבות ישיבת ההסדר אור וישועה

אנו מתקרבים ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יום קשה ויקר כל כך לעמנו. לקראת היום, חובה עלינו לברר מהו הזיכרון ומהי חשיבותו של היום? האם ישנה משמעות מיוחדת לזיכרון דווקא בעם ישראל?

כיום, בעולם כולו, אחת הדרכים הנפוצות לזיכרון היא דקת דומייה. מהו למעשה הרעיון העומד ברקע של דקת הדומייה? בדקת הדומייה האדם בוכה על העבר, ואין מילים בפיו להסביר את מה שהתרחש או להתעודד באופן כלשהו. ובמילים אחרות זו תחושה של ריקנות וחוסר אונים מול המציאות הקשה. אך בעם ישראל ההיפך הוא הנכון. בכל פעם שזיכרון הצרות מופיע בתורה, אין מטרתו להתמקד בעבר אלא להשתמש בעבר על מנת ליצור עתיד טוב יותר. בעשרת הדברות נאמר "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ...", והמטרה כתובה מיד לאחר מכן – "עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". וכך גם בפרשת זכור, נאמר "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם", והמטרה היא - "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" - הזיכרון מגיע על מנת לתקן את המציאות . וכך לאורך כל התנ"ך.

ומשום כך, בלשון הקודש זיכרון מבטא תמיד שני צדדים - מצד אחד לזכור את מה שהיה, אבל יחד עם זאת ובעקבות זאת - להתחיל דבר חדש טוב יותר. המקום הבולט ביותר, הכתוב פעמים רבות בהקשרים שונים זה הביטוי "זכר ליציאת מצרים". אנו לא מתמקדים במה שהיה לפני 3500 שנה בלבד, אלא כפי שאמרנו בהגדה של פסח "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" - זיכרון העבר מהווה כמקפצה לעתיד טוב יותר. הוכחה לכך, שרוב המצוות שהם זכר ליציאת מצרים אלו מצוות עשה, בשונה מדקת דומייה שהיא דווקא לא לעשות ולא לפעול.

מלבד יום השואה, לעם ישראל ישנו יום נוסף שנקרא יום הזיכרון, והוא ראש השנה. בנוסח התפילה של ראש השנה אנו אומרים שהקב"ה זוכר חסדי אבות, והוא זכר את נח, וכדו'. אך איננו מסתפקים בכך, אלא הוא זוכר חסדי אבות ומביא גאולה לבני בניהם. אנו אף חותמים את ברכת הזכרונות במילים – "כִּי זוֹכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת אַתָּה וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעוֹ הַיּוֹם בְּרַחֲמִים תִּזְכֹּר בָּרוּךְ אַתָּה ה' זוֹכֵר הַבְּרִית" – עקידת יצחק נזכרת למען טובו של ה' היום, והוא זוכר את הברית והקשר המיוחדים לעמו "היום" – כל יום מתחדש הקשר מחדש.

בניגוד לכל מה שראינו, השורש של דקת דומייה נמצא דווקא בתורה. כשאהרן חווה את האירוע הטראגי של מות שני בניו, התגובה שלו היא "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אלא, שבמבט עמוק יותר ניתן להבחין בהבדל תהומי בין דומיית אהרן ובין דקת הדומייה. בדומיית אהרן לא מדובר על שתיקה מתוך חוסר אונים וייאוש, אלא מדובר בשתיקה מסוג שונה לחלוטין – בשתיקה זו אהרן מבטא את קבלת הדין באמונה שלימה, ללא שום עוררין. שתיקה זו נתנה כח לכל עם ישראל לדורותיו, גם בצרות הנוראות ביותר. ואכן, בזכות שתיקה זו זוכה אהרן לקשר מיוחד עם הקב"ה – "שנתייחד עמו הדיבור".

עם ישראל תמיד זכר, ותמיד נדרש לזכור. לזיכרון שלנו ישנה מטרה נעלה במיוחד – אנו זוכרים את כל הקשיים שעברו על עמינו, ומתוך מבט אמוני עמוק אנו מחפשים כיצד זיכרון העבר, עם בעיותיו וצרותיו, יוביל אותנו ואת העולם כולו למצב טוב ומתוקן יותר. יחד עם זאת, אנו מתפללים לה' שיזכור לנו את כל מה שעברנו, ובזכות זה ינקום את נקמתינו וישלים את גאולתנו במהרה בימינו. ויתקיים בנו הפסוק "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'".