מכתב פתוח לטייסים לא-יקרים

במכתבכם למפקד חיל האויר בפרוץ השנה החדשה תשס"ד, אתם מודיעים לו ולעם ישראל על אי-נכונותכם לפגוע ולחסל פלשתינים מרצחי יהודים, בגלל החשש שאזרחים פלשתינים תמימים ייפגעו גם כן.

ד"ר משה רוזנבלט , ב' בתשרי תשס"ד

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
27 טייסים לא-יקרים שלי:

במכתבכם למפקד חיל האויר בפרוץ השנה החדשה תשס"ד, אתם מודיעים לו ולעם ישראל על אי-נכונותכם לפגוע ולחסל פלשתינים מרצחי יהודים, בגלל החשש שאזרחים פלשתינים תמימים ייפגעו גם כן.

לצידוק טענותיכם, אתם מעלים שלושה טיעונים עיקריים: 1) זה לא חוקי; 2) זה לא מוסרי ו-3) הכול בגלל הכיבוש שלנו בשטחים.

צר לי לאכזב אתכם אך שלושת הטיעונים הללו מופרכים מן היסוד, דהיינו, זה גם חוקי, גם מוסרי ובנוסף לכל, יש"ע הוא שטח יהודי (על פי החלטת האו"ם) אשר נכבש על ידי ערבים ולא להיפך.

נתחיל בחוקיות של המעשה:

אמנת ז'נבה מחייבת כל צד במלחמה ללבוש מדים ולבנות בסיסים מחוץ לאזורי אוכלוסין צפופים. זאת כדי שצד אחד ידע להבדיל בין חייל לאזרח בקרב הצד השני. אך מה לעשות כאשר צד אחד מצפצף על הוראות החוק הבינלאומי ומחליט להלחם מתוך האוכלוסייה האזרחית, כשהוא לובש בגדים אזרחיים?

ובכן, כנסו לאתר חיפוש כלשהו באינטרנט וחפשו:

The Fourth Geneva Convention
Part III Section I Articles 28 + 29
Convention (IV) relative to the Protection of Civilian Persons in Time of War. Geneva, 12 August 1949.

Part III. Status and Treatment of Protected Persons (civilians)
Section I. Provisions common to the territories of the parties to the conflict and to occupied territories.

Art. 28. The presence of a protected person may not be used to render certain points or areas immune from military operations.

Art. 29. The Party to the conflict in whose hands protected persons may be, is responsible for the treatment accorded to them by its agents, irrespective of any individual responsibility which may be incurred.

במקרה של לוחמים המסתתרים בקרב אוכלוסייה אזרחית, אומר הסעיף 28 הנ"ל שעליהם לדעת שזה שהם מסתתרים בין אזרחים, לא הופך את השטח בו הם נמצאים לשטח חסין בפני התקפת הצד השני.
הסעיף 29 הולך עוד יותר רחוק וקובע שאם ייפגעו אזרחים, האשמה על מותם לא נופלת על מי שתקף אלא על מי שהסתתר בין האזרחים.

במילים האחרות, האשמה על מותם של אזרחים פלשתינים לא נופלת על כתפי ישראל אלא על כתפי ארגוני המחבלים.

מצד שני, על ממשלת ישראל חלה החובה החוקית להגן על תושבי המדינה.

אמנת ז'נבה לא קובעת אם יש להטיל פצצה של טונה או רק של 250 ק"ג. זו החלטה צבאית גרידה. אם אנחנו חושבים שכדי לחסל מתכנןמסייעמבצע של פיגועים נגדנו, עלינו להשתמש בפצצה של טונה, כמות ההרוגים מסביב הוא לא שיקול שלנו כי האשמה לא נופלת עלינו אלא על מי שהחליט להסתתר בין אזרחים.

זאת במיוחד כאשר אנו יודעים שרובם ככולם, אין הם אזרחים "תמימים" אלא אזרחים שעוזרים למחבלים מתוך הזדהות מוחלטת אתם.

בנושא המוסריות, אין בכוונתי להסביר דבר אלא רק לשאול כמה שאלות קטנות לטייסים ה"מוסריים" והלא-יקרים שלי: מחר, כאשר מחבל שלא חיסלתם (בגלל ה"מוסריות" שלכם) יטבח ביהודים רבים, (במעשיו, במתן סיוע ואו בתכנוניו), האם האשמה על רצח היהודים הללו (כולל נשים, ילדים וטף!) לא תיפול על כתפיכם? ומה תרגישו אם, בין הנרצחים, יהיו גם נשותיכם וילדיכם? מה תרגישו אם תישארו אלמנים ואבות שכולים בגלל ה"מוסריות" שלכם? מה תאמרו ליקרים-מכל שלכם כשתבואו לבקרם בבית הקברות?

האם עדיפים לכם חייהן של אמהות ערביות המשתמשות ברחמיהם לייצור פצצות חיות עתידיות, כשהן מתגאות בכך בפומבי, על פני חייהן של נשותיכם הרוצות להביא ילדים לעולם לאהבה ולמעשים טובים? האם חשבתם על השאלות האלה, לפני שכתבתם למפקד חיל האויר, טייסים לא-יקרים שלי?

ובנושא הכיבוש:

יהודה, שומרון וחבל עזה הם שטחים שניתנו לעם היהודי בדיוק באותה ועידה שנתנה לשכנים שלנו, את הריבונות על השטחים שיש להם היום: ועידת סן-רמו של חבר הלאומים, ב-1920.

היות ועמנו לא היה אז מסוגל לקבל לידיו מדינה, היא נמסרה כפיקדון לידי האנגלים (המנדט הבריטי). בסעיף 6 של אותה החלטה (מ-24/04/1920), הטילו על האנגלים החובה לעודד וליישם התיישבות יהודית בכל שטח המנדט. מיותר לציין ששטח המנדט כלל גם את יש"ע. גם בעבר הירדן היו היהודים יכולים להתיישב, אך לפי סעיף 25 מותר היה לאנגלים לדחות את ההתיישבות שם למועד יותר מאוחר.

בשנת 1945, כאשר נוסד ארגון האומות המאוחדות – או"ם - (שהחליף את חבר הלאומים), הוחלט שכל ההחלטות שנתקבלו קודם לכן לגבי המנדטים למיניהם, יישארו על כנן. (ראה סעיף 80 בפרק 12 של אמנת האו"ם, Charter of the United Nations שגם אותו אפשר למצוא בכל מנוע חיפוש באינטרנט).

אי לכך, ההחלטה של חבר הלאומים אשר קבעה שעל האנגלים "לעודד וליישם התיישבות יהודית בכל שטח המנדט", נשארה על כנה על פי החלטת האו"ם.

להווה ידוע, שהחלטות האו"ם ומועצת הביטחון בכלל זה, מבוססות או על הפרק ה-6 של אמנת האו"ם (המדבר על פתרונות של סכסוכים בין מדינות, בדרך של מו"מ ובדרכי שלום) או על הפרק ה-7 (המדבר על הפעלת כוח לפתרון סכסוכים). כל ההחלטות המבוססות על הפרק ה-6, הן בבחינת המלצות בלבד. מאידך, ההחלטות המבוססות על הפרק ה-7, (כגון ההחלטה שחייבה את עירק לצאת מכווית), מאפשרות למועצת הביטחון להפעיל כוח כדי ליישם את ההחלטה.

מאז נוסד האו"ם, ב-1945 כל ההחלטות בנושא ישראל-ערב, התבססו על הפרק ה-6, (כולל ההחלטה על החלוקה וההחלטות האחרות - כגון 242 ו-338). לכן, כל ההחלטות הנוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי הן המלצות בלבד ואינן מחייבות אף צד!

בן גוריון כידוע, הסכים להחלטת החלוקה. אילו הסכימו לכך גם הערבים, כי אז אפשר היה לומר שהחלטת ועידת סן רמו מתבטלת מאליה. ברם, לא רק שהערבים לא הסכימו לכך אלא שאפילו תקפו אותנו: 7 מדינות ערביות תקפו אותנו (תוך כדי הפרה בוטה של החלטות האו"ם). בגמר המלחמה ההיא (מלחמת תש"ח), הערבים כבשו את שטחי יש"ע שהיו מיועדים לעם היהודי על פי החלטה בינלאומית. לכן, אם אפשר להאשים מישהו ולקרוא לו "כובש" – זה דווקא הערבים ולא אותנו.

הירדנים כבשו את יו"ש והמצרים כבשו את עזה. במלחמת ששת הימים לא כבשנו אדמות הערבים אלא החזרנו לעצמנו את השטחים שהיו שייכים לנו מלכתחילה על פי דין ועל פי החלטה בינלאומית.

אי לכך, ההחלטה של ועידת סן רמו מ-1920 ואשר קבלה משנה תוקף באמנת האומות המאוחדות בעת הקמת הארגון הזה ב-1945, היא ההחלטה המחייבת היחידה - Enforceable decision.

היות ובוועידת סן רמו, החליטו גם על מתן ריבונות למדינות אחרות כגון, מצרים, לבנון, סוריה ועירק ועל מסגרת הגבולות שלהן, אם מישהו יטען שיש לשנות את החלטת ועידת סן רמו לגבי גבולות ישראל, זכותנו לדרוש דיון מחודש גם על גבולות של כל המדינות שמסביבנו, על פי העיקרון שכל הגבולות נקבעו באותה ועידה. הדדיות זה המינימום שאנו יכולים לדרוש.

נוסף על כן, יש לזכור שכל מלחמות העולם לא נגרמו בגלל סכסוכים כלשהם אלא בגלל עצם קיומם של משטרי עריצות. מנהיגים דמוקרטים חייבים לעשות שלום ולהביא לשגשוג כלכלי, אחרת ייבעטו החוצה בבחירות הבאות.

עריצים, לעומת זאת, חייבים לעשות מלחמה כדי להצדיק את מעשיהם מבית (וזה נושא למאמר נפרד). לכן, כל מלחמות העולם, עד האחרונה שבהן, היו תמיד בין שני עריצים או בין עריץ לדמוקרטיה.

שתי דמוקרטיות לעולם לא יצאו למלחמה, האחת נגד השנייה, יהיו הסכסוכים ביניהן קשים ככל שיהיו. זה לא קרה בעבר וגם לא יקרה בעתיד. שלישית, יש לזכור שגם אם הפלשתינים היו רוצים ומסוגלים להיות דמוקרטים, ללא הפיכת יתר המדינות הערביות לדמוקרטיות, לא יהיה אפשרי לעשות אתם שלום.

כשכל המדינות באזור יהפכו לדמוקרטיות – השלום שלנו אתן יבוא מיד, כדבר טבעי, מעצמו. הסיכוי שזה יקרה שואף לאפס. לכן, שלום איתם לא יהיה, גם אם ניתן להם את אדמותינו, אדמות יש"ע או כל דבר אחר.

אי לכך, נמשיך להילחם בערבים בכלל וב"עם" הפלשתיני בפרט, לנצח – בגללם ולא בגללנו. ובמלחמות הללו, כל עוד הם מסתתרים בקרב האזרחים ומקבלים מהם תמיכה, ימותו גם אזרחים שלהם.

עלינו לא תיפול שום אשמה חוקית או מוסרית בשל כך. ואתם, טייסים לא-יקרים שלי, לכו הביתה ותתפללו שעמיתיכם המוסריים האמיתיים, לא ילכו בדרככם ובכך, יצילו אתכם ואת משפחותיכם מהרוצח הפלשתיני הבא בתור.