טוב מעט לצדיק

הרב יוסי יזדי , כ"ג בסיון תשע"ט

הרב יוסי יזדי
הרב יוסי יזדי
צילום: באדיבות המצולם

בפרשתנו נאמר "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כל העדה כלם קדושים". אומרים חז"ל במדרש (תנחומא קרח, ב) "קפץ קרח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מה היא שיהא פטורה מן הציצית. בית מלא ספרים, מהו שתהא פטורה מן המזוזה".

רבי נתן מברסלב זיע"א בספרו 'ליקוטי הלכות' (שילוח הקן, ד) מסביר באופן נפלא את שורש המחלוקת של קרח על משה. קרח לא ראה ערך במעט הטוב מחמת גסותו, הוא לא העריך את מעמדו של מי שלא נמצא בראש, אלא רצה שהכל יהיה הכי מושלם ורצה להיות הכי מושלם.

קרח אמר "כל העדה כולם קדושים", לכן סבר שטלית ש'כולה' תכלת פטורה מציצית, ובית שהוא 'מלא' ספרים אין לו צורך במזוזה. קרח זלזל בנקודות הטובות הקטנות ולא ראה את החשיבות שלהן. הוא סבר ש"או הכל או כלום", ומכיוון שכך, עונשו היה מידה כנגד מידה, שהאדמה בלעה את כל רכושו ולא נשאר ממנו כלום. 

מנגד, משה רבנו שהיה עניו מאוד (במדבר יב, ג), אמר "המעט מכם", רוצה לומר, שהדרך בעבודת ה' היא להתחיל במעט, להעריך את מה שאני כן מסוגל לעשות, ועם זה להתקדם ולעלות עוד ועוד.

זה מה שדוד המלך אומר בתהלים (לז, טז) "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים". לרשע לא טוב אפילו במעט שזוכה לשמש את קונו בגלל גסותו שרוצה 'הכל', ואילו הצדיק ברוב ענותנותו שמח ב'מעט' שזוכה בעבודת קונו, כי יודע שהוא לא ראוי לכך וזוהי רק מתנת שמים. 

גם אצל המן הרשע מצינו, שעל אף שהיה השר הקרוב ביותר למלך אחשורוש, וכולם משתחוים לו חוץ מאדם אחד שלא כרע ולא השתחוה, אמר לזרש אשתו "וכל זה איננו שוה לי" (מגילת אסתר ה, יג).

ומובא בספרים הקדושים שזה היצר הרע הגדול ביותר שמפיל את האדם מעבודת ה' - "או הכל הוא כלום". כי לכל יהודי יש שלב בחיים שהוא מרגיש שהוא לא הולך להיות הצדיק הכי גדול, והתלמיד חכם הכי מוצלח והכי כשרוני וכו' וכו', והיצר הרע בערמימיותו מייאש את האדם באומרו שאין טעם וערך למצוות שלו אם הן לא מושלמות, ובגלל כך הוא מניח הכל.

בעל 'הנתיבות שלום' זיע"א כותב: "ובזה היה פגם קרח במידת הגאות ממקור מידת הישות". מובא שעמלק בגימטריא 'רם', עמלק הוא שורש הגאווה, והגאווה אומרת שאם אני לא הכי מושלם ולא עושה הכל מושלם, ואם לא כולם יודעים את מעלתי, אז "וכל זה איננו שוה לי", ואין מכבודי להתאמץ ולשמוח בחלקי. 

דוגמא לכך היא קריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום'. חכמינו הקדושים אמרו (ברכות, ע"א): "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום וכו', שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו", וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן רפ"ה).

כותב הצדיק מוהרא"ש זיע"א (גחלי אש, חלק א): "והמציאות מראה שאם מחכים עד יום שישי שאז הוא השלימות כמו שאמר האריז"ל, אזי לבסוף לא מסיימים שניים מקרא ואחד תרגום".

היינו, שבגלל שהאדם שואף לשלמות ורוצה לקיים מצוות בצורה הכי מובחרת, יוצא בסופו של דבר שאינו עושה כלל גם מה שהיה יכול לעשות.

ואמירת 'שניים מקרא ואחד תרגום' היא דוגמא ממשית לכך. האדם שואף לקיים הלכה זו כמנהג האריז"ל לקרוא את כל הפרשה ביום שישי, ובסוף, המציאות מוכיחה שבגלל טרדות היום וההכנות לשבת וכו' אינו מספיק, וכך יוצא שמניח מצווה יקרה כזו לגמרי שבוע אחר שבוע.

ובאמת, ה'משנה ברורה' מביא את מנהג הגר"א זיע"א לקרוא מתחילת השבוע את הפרשה, כל יום את העליה של אותו היום, ובדרך זו האדם מגיע ליום שישי באופן שקרא את רוב הפרשה ואז קל לו יותר לסיים ביום שישי לפני שבת.

יסוד לדברים אלו מובא בדברי רבי נתן ב'ליקוטי הלכות' תרומות ומעשרות ג', ומי שרוצה להרחיב ולהעמיק עוד בנושא יעיין שם.

ובקצרה, זה תוכן דבריו: "והכלל, כי כל מי שרוצה לחוס על עצמו שלא יאבד את עולמו לגמרי, ומתגעגע לשוב לה' יתברך, אף על פי שאינו זוכה לשוב כראוי לו, אף על פי כן, כל מה שיעשה איזה דבר שבקדושה יהיה איך שיהיה, בוודאי לא יהיה נאבד דבר, אפילו אם לא יזכה לתשובה שלמה באמת. 

מכל שכן שעל פי הרוב, כשיהיה חזק בדעתו וירגיל עצמו מעט מעט בתוך דרכי הקדושה, סוף כל סוף יזכה לשוב בתשובה שלמה לה' יתברך כראוי, כי אין שום יאוש בעולם כלל כמבואר אצלנו כמה פעמים".