4 תובנות על "פרשת יובל דיין"

הרב חגי לונדין , כ"ד בסיון תשע"ט

יהדות יובל דיין
יובל דיין
צילום: קהלים

א. לא נעים לי להרוס את חגיגת 'הבירור הנוקב', אבל למעט מגזר מאד מסוים - לא מדובר כאן בכזה סיפור טראומטי. אתמול נפגשתי בהרצאות עם מאות אנשים (חילונים, מסורתיים ודתיים) באיזור הדרום והמרכז וכמעט אף אחד לא ידע מי זה; וכולם, שומו שמים, לא קראו את הספר 'מקימי'.

לעיתים חברה שהיא מתוקשרת ורווית 'סלב' מייחסת חשיבות מוגזמת למה שקורה בתוכה. לא שאנו מזלזלים בכאב של כל אדם ושל כל קבוצה - אבל להכניס דברים לפרופורציה. תורת ישראל תשרוד גם את השבר של אחד 'מגדולי המחזירים בתשובה' (וואלה!) יובל דיין. (זה נכון אגב גם ביחס לכל מיני סערות בכתות אלו ואחרות).

ב. יש כאן כמובן הזדמנות טובה לפתוח במונולוג של 'אמרנו לכם' ו'יש הרבה אמת בדבריו' ו'התשובה האמיתית היא לא ברסלב, ראו אורות התשובה של הרב קוק' וכו - אבל לדעתי זו לא הפואנטה במקרה הזה. לא שאין מה לדון, ולא שאין פגמים בעולם התשובה והחברה הדתית/חרדית - אבל כל הדיונים בנושא כעת רק משקפים חוסר ביטחון של חברה שזקוקה לאישור של מישהו שחזר בתשובה ועכשיו - אוי אוי אוי - החליט שאין אלוהים (או שיש אלוהים אבל זה 'אלוהים אחר' - כבר הפסקתי לעקוב).

ג. אני לא נביא ולא פסיכולוג אבל מתוך סגנון הכתיבה של הפוסט המדובר פלוס הגירושין ברקע וכו - אני מניח עוד מעט יצוצו גם הסברים קצת יותר צהובים לסיפור הזה; כך שדיוקי הרש"י בפוסט; 'הכלת הכאב'; ו'ההערכה לאומץ ולכנות' - יתכן שקצת ישמעו מגוחכים אז.

ד. כל אחד שיקח מה שהוא רוצה מהסיפור הזה, המסר שאני לוקח הוא חלאס עם הרדיפה אחרי 'סלביות דתית'. מה שקרה פה זה סוג של גורו חילוני שהחליט להיות גורו דתי וכעת חוזר להיות גורו חילוני. עבודת ה' היא להפסיק לחפש 'גוראים' שאני מעצב את חיי בגללם או מתערער שהם מתערערים. אנו עובדים את ה' דרך המסורת של עם ישראל לדורותיה ולא בגלל אישיות זו או אחרת. וה' יעשה הטוב בעיניו.