אלוהי - נשמה

הרב אליסף ליבי , כ"ד בסיון תשע"ט

הרב אליסף ליבי
הרב אליסף ליבי
צילום: עצמי

הסיפור של יובל דיין ומקרים דומים בעבר מעלים תהיות על דרכנו. כיצד אדם גדול כמוהו, שהעז לעזוב את הכול והתמסר לחיפוש אלוהים פשוט לא מצא אותו אצלנו? 

אני יודע, אנחנו מתורגלים לתהיות אלו, יש לנו בראש כבר תשובות מוכנות. ברגע שהשאלות עולות פשוט שולפים מהארסנל את אחת התשובות הבאות: א. נפשו חולה (כפי שהוא בעצמו מעיד) ומחלה זו גורמת לתהפוכות בחייו; ב. הוא פשוט חזר למקום הלא נכון, חסידות ברסלב מעודדת "אמונה עיוורת", עמדה זו לא מתאימה לאנשים חוקרים וספקנים כמוהו, אם רק היה מגיע למכון מאיר מיד היה נגאל; ג. הוא ממשיך להאמין, למעשה הוא לא באמת חזר בשאלה אלא רק הוריד את הסממנים החיצונים.

התשובות הנזכרות אפשריות, וחלקן אפילו ייצאו מפיו של יובל עצמו, אבל אולי עוד לפני שנשלוף תשובה קודם כל כדאי שנקשיב. בסופו של דבר יובל הוא אדם אמיץ, נועז ואותנטי שעשה מאמצים גדולים להשיג קרבת אלוהים, אז אולי יש לו משהוא חשוב לומר.

אז כך הוא טוען: "איך זה, שכל מה שאלוהים רוצה ממני מתמצה בזה שאהפוך את עצמי לבעל אישיות גבולית עד מחוקה מרוב קדושות וטהרות ודקדוקים וביטול לעליון והשוואת צורה וזה. מה נשאר שם בסוף מתחת לכל השכבות והבגדים." מתוך דבריו עולה קריאה ברורה לעבודת אלוהים שמגדילה את האדם ומעצימה אותו ולא לעבודת ה' שמקטינה ומגבילה את החיים.

(ובמישור מקביל עבודת ה' שמעצימה את האדם האותנטי ובורחת משקר.)

כמובן, במישור השכלי קל לומר שעבודת אלוהים מגדילה את האדם, אבל כשמנסים לחוש את זה לא תמיד זה עובד.

בשביל שבאמת עבודת אלוהים תגדיל את האדם ותעצים אותו אני רוצה להדגיש מושג אחד שלפעמים נעדר מהשיח החברתי: "צלם אלוהים" או "הנקודה האלוהית" שבאדם. כאשר מבינים שבאדם עצמו נמצאת שכינה אלוהית, היחס אל עצמי, אל אלוהים ואל התורה מפסיק להיות כאל מישהו או משהו זר וחיצוני.

חשוב לסייג, אני לא טוען שהאדם הוא אלוהים, עמדה זו היא אלילות. אלא אני טוען שהאדם משקף את האלוהות ומהווה גילוי שלה.

כמובן קשה מאוד לקנות בנפשנו את היחס הזה, אבל הוא עושה שינוי של ממש בדרך שבה האדם תופס את ה', את עצמו ואת עולמו.

לימוד ספרי קבלה וחסידות שעוסקים בנשמה; התבודדות; מדיטאציה; הידור במצוות שבין אדם לחברו, ואפילו סתם עצירה להתבוננות בפלא שנקרא "אדם" הן חלק מהדרכים שמחוללות מודעות למהות הפנימית שבנו.