'משל המערה' בגרסת היהדות

הרב עזריאל זילבר , ז' בתמוז תשע"ט

יהדות משל המערה של אפלטון. אילוסטרציה
משל המערה של אפלטון. אילוסטרציה
צילום: עצמי

א. 'משל המערה' של אפלטון והנמשל

מפורסם למדי 'משל המערה' של הפילוסוף אפלטון. 

"תארי לעצמך אנשים שחיים במערה מתחת לפני האדמה. הם יושבים בגבם אל פתח המערה, וידיהם ורגליהם קשורות כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחוריהם יש חומה, ומאחוריה עוברים יצורים דמויי אדם הזוקפים מעל שפתה צורות מצורות שונות. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות השונות צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים איפוא רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלה זה כל מה שיש". [אפלטון, 'המדינה' תחילת פרק ז]

במשל המערה גורס אפלטון, שהעולם הממשי הוא אשליה – צל על קיר המערה. רק מי שיצא מהמערה לאור השמש, רואה את האמת במציאות. הפילוסופים הם אלו שיצאו מהמערה, ומנסים לומר לעולם את האמת. הנמשל של 'משל המערה' הוא, על פי אפלטון, שתפישה אמתית של העולם תיתכן רק כאשר נשמת האדם תשתחרר מכבליה, ובכוח המחשבה תתעלה ותוכל לראות את הדברים כפי שהם באמת. ליתר באור, לפי אפלטון, לכל דבר הקיים בעולם יש אידאה רוחנית. למשל, לשולחן יש את "רעיון השולחן" או במילים אחרות רעיון ה"שולחנוּת". וכן בכל דבר הקיים בעולם.

ב. 'משל המערה' של רבנו בחיי ב'חובות הלבבות'

ספר 'חובות הלבבות' לרבנו בחיי משתמש באותו רעיון של אפלטון.

"אך דמה עצמך בעולם אל ילד הנולד בבור מאסר המלך, וחמל עליו המלך וצווה לו בכל הטוב לו וכל הצריך לתקנתו, עד שגדל והשכיל. ואיננו יודע מאומה חוץ מן הבור ומה שיש בו. והיה שליח המלך בא אליו תדיר בכל מה שצריך לו, מנר ומאכל ומשתה וכסות. והודיעו כי הוא עבד המלך, וכי הבור וכל אשר בו וכל אשר יביא אליו מן המזון של המלך הוא. וחייבו להודות לו ולשבחו. ואמר: אני משבח בעל הבור הזה אשר לקחני לעבד לו, וייחדני בכל טובותיו, ושם עינו ולבו עלי". [שער הבחינה פרק ו]

הילד הנמצא בבור, רואה בו את כל עולמו, ויודע לשבח את המלך, רק לפי הידוע לו. לכן צריך שליח המלך לתקן את טעויותיו. כך אומר השליח לילד:

"אמר לו השליח: ואל תאמר כן, פן תחטא, כי אין הבור הזה לבדו ממשלת המלך, כי ברחבי ארצותיו מכפלי הבור הזה מה שלא יסופר מרוב. וכן אין אתה לבדך עבדו, כי עבדיו רבו מספור. וכן מה שהגיע אליך מטובותיו וחסדיו, אינם נחשבים למאומה לנגד טובותיו על זולתך. וכן השגחתו עליך איננה נחשבת לנגד השגחתו על זולתך. 

ואמר הנער: אינני יודע מה שזכרת, אך הבינותי מדבר המלך כפי מה שראיתי טובתו וממשלתו בלבד. 

אמר לו השליח: אמור, אני משבח המלך העליון, אשר אין קץ למלכותו ולא תכלית לטובתו וחסדו, ואני כלא חשוב בין רובי חייליו, וענייני איננו כלום לפי גודל יכולתו. 

והבין הנער מעניין המלך מה שלא היה מבין, וגדלה מעלתו בנפשו, ונכנסה אימתו בלבו, ותגדל בעיניו טובתו ומה שהגיע אליו ממנו, מפני גודל מעלתו ומעוט חשיבות הנער במלכותו ויגדלו מתנותיו אצלו". [שם]

השליח מלמד את הילד את האמת על המלך. הילד מקבל את דברי השליח, בניגוד למה שמתואר במשל המערה של אפלטון, בו מי שיצא מחוץ למערה מנסה לספר ליושבים בה את האמת, אך הם אינם מקבלים את דבריו.

רבנו בחיי ממשיך ומביא את הנמשל:

" ואתה אחי, שים לבך אל הדמיון הזה כשתסתכל בגלגל הסובב את הארץ, כי אין אנו מבינים מה שיש בבקעה קטנה מן הארץ, כל שכן בכולה, וכל שכן מה שיש אחורי הגלגל. התבונן אחי המשל הזה ובחון אותו, והבן מעניין הבורא יתברך כפיהו, ויגדל בעיניך מה שחננך מטובו וחסדו, אשר שם עליך עינו לטובה בכלל בריותיו". [שם]

כלומר, רבנו בחיי משתמש ברעיון של משל המערה, כדי להסביר כיצד יש לשבח את ה'. ככל הנראה, השליח הוא משה רבנו, ואחריו יתר הנביאים. 

ג. 'משל המערה' של ספר 'הכוזרי'

ספר הכוזרי לא מדבר על מערה, אך הוא הופך לחלוטין את משל המערה של אפלטון. כנגד התפיסה הפילוסופית, שאנשי החוכמה, הפילוסופים, הם אלו שיצאו מהמערה ורואים את האמת, בא ספר הכוזרי לומר, שרק הנביאים הם אלו שראו את האמת, ב'עין הפנימית' המיוחדת שניתנה להם. לעומת הפילוסופים, שיכולים רק לשער דברים בשכלם, ואינם רואים ויודעים את האמת. אם כן, כל בני האדם, כולל הפילוסופים, כלואים במערה, ואינם יודעים את האמת על העולם ועל בוראו. רק הנביאים הם אלו שיצאו מחוץ למערה, יודעים את האמת, ומספרים עליה לבני האדם:

"וּמִי שֶׁנִּבְרְאָה לו הָעַיִן הַהִיא הוּא הַפִּקֵּחַ בֶּאֱמֶת, וְיִרְאֶה כָל בְּנֵי אָדָם כְּעִוְרִים, וְיורֵם וְיַיְשִׁירֵם, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ הָעֵינַיִם הָהֵם הֵם הַכּח הַמְדַמֶּה בְּעוד שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ הַכּחַ הַשִׂכְלִי, וְתִרְאֶינָה צוּרות גְּדולות נורָאות מורות עַל אֲמִתּות שֶׁאֵין בָּהֶם סָפֵק, וְהָרְאָיָה הַגְּדולָה עַל אֲמִתּוּתָם הַסְכָּמַת כָּל הַמִּין הַהוּא עַל הַצּוּרות הָהֵם, רְצונִי לומַר: כָּל הַנְּבִיאִים שֶׁרואִים דְּבָרִים יָעִיד בָּהֶם קְצָתָם לִקְצָתָם, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עושִׂים בְּמוּחָשֵׁינוּ, כִּי אֲנַחְנוּ מְעִידִים בִּמְתִיקוּת הַדְּבַשׁ וּמְרִירוּת הַלַּעֲנָה, וְאִם נִרְאֶה מִי שֶׁיַּחֲלק עָלֵינוּ נאמַר שֶׁהוּא יוצֵא מֵהָעִנְיָן הַטִּבְעִי. וְאֵלֶּה מֵאֵין סָפֵק רואִים הָעולָם הַהוּא הָאֱלהִי בָּעַיִן הַנִּסְתֶּרֶת". [מאמר רביעי פסקה ג]  

ה'עין הרוחנית' הזו שייכת רק לנביאים, לא לפילוסופים:

"וְאֵלֶּה הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר לא יֻשְּׂגוּ מִדֶּרֶךְ הַהַקָּשָׁה, בִּטְּלוּם פִּילוסופֵי יָוָן מִפְּנֵי שֶׁהַהַקָּשָׁה מְרַחֶקֶת מַה שֶּׁלּא נִרְאָה כָמוהוּ, וְקִיְּמוּ אותָם הַנְּבִיאִים מִפְּנֵי שֶׁלּא יָכְלוּ לְהַכְחִישׁ מַה שֶּׁרָאוּהוּ בָּעַיִן הָרוּחָנִית אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם יִתְרון בָּהּ..." [שם]

הפילוסופים, ממשיך ריה"ל, יכולים לדעת רק את שם 'אלוהים' המתגלה בטבע, אך לא את שם ה' ממש. זו לשונו:

"וְעִנְיַן ,אֱלהִים' יֻשַּׂג בְּהַקָּשָׁה, כִּי הַשֵּׂכֶל מורֶה שֶׁיֵּשׁ לָעולָם מושֵׁל וּמְסַדֵּר, וְנֶחֱלָקִים בָּזֶה בְּנֵי אָדָם כְּפִי הַקָּשׁותָם, וְהַקָּרוב שֶׁבַּדֵּעות בּו דַעַת הַפִּילוסופִים, אֲבָל עִנְיַן יְיָ לא יֻשַּׂג בְּהַקָּשָׁה, אַךְ בָּרְאִיָּה הַהִיא הַנְּבוּאִית אֲשֶׁר בָּהּ יָשׁוּב הָאָדָם כִּמְעַט שֶׁיִּפָּרֵד מִמִּינו וְיִדְבַּק בְּמִין מַלְאָכִי וְתִכָּנֵס בּו רוּחַ אַחֶרֶת, כְּמו שֶׁאָמַר: "וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר" (שמו"א י, ו), "וַיַּהֲפָךְ-לו אֱלהִים לֵב אַחֵר" (שמו"א י, ט), "וְרוּחַ לָבְשָׁה" (דבי"א יב, יח), "הָיְתָה עָלַי רוח-יְיָ" דבי"ב כ, יד), "וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי" (תהילות נא, יד), כִּנּוּי לְרוּחַ הַקּדֶשׁ הַלּובֶשֶׁת הַנָּבִיא בְּעֵת הַנְּבוּאָה, וְהַנָּזִיר וְהַמָּשִׁיחַ כְּשֶׁנִּמְשַׁח לַכְּהֻנָּה או לַמְּלוּכָה עֵת שֶׁיִּמְשָׁחֶנּוּ הַנָּבִיא, או עֵת שֶׁיַּעַזְרֶנּוּ הָאֱלהִים וְיַיְשִׁירֵהוּ בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים, או בְעֵת הודָעַת הַכּהֵן בְּמַדַּע הַנֶּעֱלָם אַחַר שֶׁיִּשְׁאַל בָּאוּרִים וְתֻמִּים. וְאָז יָסוּרוּ מִלֵּב הָאָדָם הַסְּפֵקות הַקּודְמות אֲשֶׁר הָיָה מִסְתַּפֵּק בֵּאלהִים, וְיִלְעַג לַהַקָּשׁות הָהֵם אֲשֶׁר הָיוּ רְגִילות לְהַגִּיעַ בָּהֶם אֶל הָאֱלהוּת וְהַיִּחוּד". [שם פסקה טו] 

כך מסביר הכוזרי את מעברו של אברהם אבינו ממצב של פילוסוף, ההולך אחרי ההקשה השכלית, למצב של נביא הרואה את האמת כולה:

"אָמַר הֶחָבֵר: וּבֶאֱמֶת סָבַל אַבְרָהָם אוּר כַּשְׂדִּים וְהַגֵּרוּת וְהַמִּילָה וְהַרְחָקַת יִשְׁמָעֵאל וַעֲקֵדַת יִצְחָק לִשְׁחט אותו, כִּי רָאָה מִן הָעִנְיָן הָאֱלהִי מַה שֶּׁרָאָה, טַעַם לא הַקָּשָׁה, וְרָאָה שֶׁאֵין דָּבָר מִמֶּנּוּ נֶעֱלָם מֵחֶלְקֵי מַעֲשָׂיו, וְרָאָה גומֵל אותו עַל צִדְקָתו לִרְגָעִים, וּמורֶה אותו הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה בְּכָל מַעֲשָׂיו, עַד שֶׁלּא הָיָה מַקְדִּים וּמְאַחֵר כִּי אִם בִּרְשׁוּתו, וְאֵיךְ לא יִלְעַג לְהַקָּשׁותָיו הַקְּדוּמות, כַּאֲשֶׁר דָּרְשׁוּ רַבּותֵינוּ זִכְרונָם לִבְרָכָה (נדרים לב?, שבת קנו:), בְּ,וַיּוצֵא אותו הַחוּצָה' (בראשית טו, ה): אָמַר לו: "צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלָּךְ", רוצֶה לומַר, שֶׁצִּוָּהוּ לַעֲזב כָּל חָכְמותָיו הַהֶקֵּשִׁיּות מֵחָכְמַת הַכּוכָבִים וְזוּלָתָם, וְיִדְבַּק בַּעֲבודַת מִי שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו בְּטַעַם, כְּמו שֶׁאָמַר: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי-טוב יְיָ וְגו'" (תהילות לד, ט). [שם פסקה יז] 

לאחר שהגיע אל האמת, בז הנביא ולועג להשגותיו הקודמות. הכוזרי מדגיש, שלא רק הנביא 'יצא מהמערה' אלא כל עם ישראל, במעמד הר סיני. שם התבררה טעותם של הפילוסופים. 

"וְאֵלֶּה עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים לא קִבְּלָם הֶהָמון מֵאֲנָשִׁים יְחִידִים וְלּא מִנָּבִיא, כִּי אִם מֵאֵת הָאֱלהִים נִתָּנוּ, אֲבָל לא הָיָה בָהֶם כּחַ כְּמשֶׁה לִרְאות הַדָּבָר הַגָּדול הַהוּא. וְהֶאֱמִינוּ הָעָם מִן הַיּום הַהוּא, כִּי משֶׁה מְדֻבָּר בּו בְּדִבּוּר הַתְחָלָתו מֵאֵת הַבּורֵא, לא קָדְמָה לְמשֶׁה בו מַחֲשָׁבָה וְלא עֵצָה, - שֶׁלּא תִהְיֶה הַנְּבוּאָה, כַּאֲשֶׁר חָשְׁבוּ הַפִּילוסופִים מִנֶּפֶשׁ יִזְדַּכְּכוּ מַחְשְׁבותֶיהָ וְתִדְבַּק בַּשֵּׂכֶל הַפּועֵל, הַנִּקְרָא רוּחַ הַקּדֶשׁ או בְּגַבְרִיאֵל וְיַשְׂכִּילֵהוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְדַּמֶּה לו בָעֵת הַהִיא בַּחֲלום או בֵּין שֵׁנָה וְקִיצָה שֶׁאִישׁ מְדַבֵּר עִמּו וְשׁומֵעַ דְּבָרָיו בְּנַפְשׁו לא בְאָזְנָיו, וְרואֶה אותו בְמַחֲשַׁבְתּו לא בְעֵינָיו, וְאָז יאמַר כִּי הַבּורֵא דִבֶּר-בּו. וְסָרוּ אֵלֶּה הַסְּבָרות בַּמַּעֲמָד הַגָּדול הַהוּא". [ מאמר ראשון פסקה פז] 

ללא ספק, ידעו רבנו בחיי וריה"ל את 'משל המערה' של אפלטון, ועשו בו שימוש. לפי שניהם, למרות שרבנו בחיי לא כותב זאת במפורש, יוצאי המערה הם הנביאים, שליחי המלך הקב"ה. זאת בניגוד מוחלט לאפלטון, שראה את הפילוסופים כיוצאי המערה. 

מעתה מוטל עלינו למצוא חכמים נוספים שעשו שימוש ב'משל המערה' של אפלטון.