כשהתורה מביאה את מניינו של שבט ראובן אחרי המגיפה, היא מרחיבה בסיפור על צאצאי אליאב - דתן ואבירם: "וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל יְהוָה וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה..."
הביטוי "אֲשֶׁר הִצּוּ" מזכיר לנו משהו... כשמשה יוצא לאחיו במצרים לראות בסבלותם, כך כתוב: "וַיֵּצֵא (משה) בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִיםנִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" המילה "ניצים" מזכירה מאד את הביטוי שנאמר בפרשתנו על דתן ואבירם "אֲשֶׁר הִצּוּ"
ואכן אומרים חז"ל שאותם שני אנשים עברים ניצים שהתקוטטו במחנה היו דתן ואבירם!
אותם דתן ואבירם שבהמשך "היצו על משה ועל אהרון..."
ר' שמעון בר יוחאי אומר במסכת נדרים (דף סד ע"ב) שבכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינו אלא דתן ואבירם, והרא"ש על הגמרא הזו מבאר שהמקור למסקנה של רשב"י הוא הפסוק בפרשה שלנו שכתוב בו על דתן ואבירם "אֲשֶׁר הִצּוּ"
מעניין מאד לשים לב שבמקום בו התורה בחרה לרמוז לנו שאותם שני עברים נצים היו דתן ואבירם היא גם מאריכה ומציינת שהאדמה בלעה אותם יחד עם קרח, למה התורה טרחה לציין את זה?
אם ניזכר רגע מה אמרו אותם שני נצים, דתן ואבירם, כשמשה הוכיח אותם? הם אמרו לו: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ, הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי" וכיצד הרג משה את המצרי? "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל"
נראה שיש כאן רמז של התורה גם על סופם של דתן ואבירם. אכן משה באותו זמן לא הרג אותם, אבל בהמשך בעקבות חטאם הגדול, שהתחיל בשנאת אחים ביניהם והמשיך בהצתת מחלוקת בין משה ואהרן לעדת ישראל וכל החולק על רבו כחולק על השכינה כפי שלומדים חז"ל מהמילים "בְּהַצֹּתָם עַל יְהוָה" - הם מקבלים את ענשם, ואכן משה הורג אותם ולא רק הורג אותם אלא טומן אותם בחול.. עמוק עמוק בתוך החול...
בתורת הסוד מובא שדתן ואבירם הם המקבילים למשה ואהרן הצדיקים בצד של הרשעות ולכן הם תמיד זוגות אלו עומדים אלו מול אלו. על דתן ואבירם כתוב: "וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם" לעומת זאת על משה ואהרן כתוב(פעמיים באותה פרשה): "ויפלו על פניהם", דתן ואבירם מסיימים עמוק באדמה ואילו משה ואהרן להבדיל נקברים אחר כבוד בהר העברים או בהר ההר במקום גבוה.
מכאן נלמד שאדם שניצב בעולם הזה, מתגאה, מתקוטט ומפלג - סופו לרדת מטה מטה. ודווקא מי שנוהג כמשה ואהרן, מקיים בנפשו "ונפשי כעפר לכל תהיה", נוהג בענווה ומרבה שלום בין הבריות סופו לעלות מעלה מעלה כמשה ואהרן.
לדברי תורה נוספים של הרב נמן לחצו כאן