תשובה

רבנו יונה גירונדי, בספרו "אורות התשובה" מגדיר את התשובה "מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו … ולמדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו לו, לרב טובו וישרו כי הוא ידע יצרם".

עו"ד אביעד ויסולי , ט' בתשרי תשס"ד

אביעד ויסולי
אביעד ויסולי
צילום: עצמי
רבנו יונה גירונדי, בספרו "אורות התשובה" מגדיר את התשובה "מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו … ולמדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו לו, לרב טובו וישרו כי הוא ידע יצרם".

ואכן, אנו נקראים בימים הנוראים לשוב אל השם יתברך ולכפר על חטאינו, והביטוי "תשובה" מופיע מאות פעמים בגמרא ועדיין לא ברור לי כלל ועיקר מדוע משתמשים במילה ב"תשובה" ולא ב"שיבה" (משורש "לשוב").

ואמנם אויבינו מחוץ ומבית מדברים על "זכות השיבה" כזכותם לשוב ולנסות לחסל אותנו באופן קיבוצי, מוחלט וסופי (לאחר שלא הצליחו לעשות זאת בחצי תריסר מלחמות ב – 55 שנה). אך אם נתעלם מהזוהמה שדבקה במושג, הרי לכאורה היה עלינו לדרוש את "זכות השיבה" אל הקב"ה ומצוותיו, בעוד שהביטוי שהשתרש ללא כל עוררין הוא "תשובה".

מהי תשובה? פשיטא, מענה לשאלה.

ואולי בכך טמון חלק משורש התשובה – ביכולתנו לשאול את עצמנו את השאלות הקשות ולתת לעצמנו תשובות של אמת. וזה כבר הרבה יותר מסובך מאשר לקיים מצוות "עשה" ו"לא תעשה" כפשוטן.

אחת לשנה, עלינו לאמץ את ראשנו ולבנו לשאול את כל השאלות הקשות שאנו מדחיקים מידי יום ביומו. ואחר כך עלינו גם לחפש להם תשובות של אמת, ביננו לבין עצמנו.

מוטל עלינו להציג כמה שאלות קשות ביחס לנו עצמנו ולכל המעגלים הסובבים אותנו – המשפחה, השכנים, העיר, הארץ, העם , העולם, היקום ועד כסא הכבוד. את התשובה יתן כל אחד לעצמו, ורק אז נעמוד בראשית תהליך התשובה ש- 20 עיקריה, אליבא דרבנו גירונדי,

על קצה קיצו של המזלג, הם: החרטה, עזיבת החטא, היגון, הצער במעשה, הדאגה, הבושה, הכניעה, ההכנעה במעשה, שבירת התאוה, הטבת הפעולה, חפוש הדרך, חקירת העוון, השואת קלה כחמורה, הוידוי, התפילה, תקון המעוות, רדיפת החסד והאמת, ההתמדה, עזיבת החטא והשבת הרבים.

הבה ננסה לשאול את עצמנו כמה שאלות, ובקוצר המקום נצטמצם רק בשאלות לאומיות. כל אחד ישאל את שאלותיו האישיות ויתן לעצמו את התשובות הכואבות והאמיתיות:

האם אנו מנצחים או מפסידים במלחמה? האם צה"ל, אשר הוכיח כי הוא מסוגל לבצע כל משימה צבאית המוטלת עליו, אינו מובס על ידי פוליטיקאים חסרי כל עמוד שדרה לאומי, אשר רצים אחרי כל כוח זר, גחמה ומשב רוח של אויבינו, ברמאללה, בפריס ובסטייט דיפרטמנט?

כיצד הפך ה"שלום", תכונה אלוקית מובהקת ("עושה שלום במרומיו"), למושג מסואב המחבר ארגוני טרור הקוראים להשמדתנו עם אויבים מבית הקוראים לסרבנות הגובלת בבבגידה, לגירוש יהודים ולמסירת חלקים גדולים מא"י לאויבינו הקמים עלינו לכלותינו?

איך יתכן שרוב מוחלט של בוגרי מערכת החינוך אינו יודע מהי קריאת שמע, תפילת שמונה עשרה והלכות שבת ומועד? איך מדינת ישראל, מדינתו היחידה של העם היהודי, נותנת לדור הצעיר חינוך שאין בו כל ביהדות? האם לא השקענו את עצמנו יתר על המידה בהקמת מערכות חינוך מובדלות (ממלכתי – דתי, ישיבות, החינוך העצמאי וכו') וויתרנו לחלוטין על השפעה על התכנים הלימודיים והחינוכיים של מרבית הנוער?

מה עלינו לעשות על מנת לעצור את ההתדרדרות של מערכת החינוך – בחינוך הכללי, במשמעת, בחינוך הערכי? כיצד קרה שהדימוי העיקרי של המורים הוא כשובת תמידי וכי התלמידים מתייחסים לבתי ספרם בזלזול הגובל בשינאה?

איך הפכה היהדות, הדבק המלכד של העם היהודי ב – 200 שנות הגלות, לגורם שנוי במחלוקת ההולכת ומתקצנת בין חילונים ודתיים? כיצד קמה במדינת ישראל מפלגה בעלת מאות אלפי מצביעים שמנסה לעקור כל סממן יהודי ממדינתו היחידה של העם היהודי?

איך ניתן להסביר את העובדה שבשעה שמרבית הציבור הימני בישראל הוא דתי או חרדי, הרי משקלם בממשלה הוא אפסי ובליכוד אין חבר כנסת דתי אחד? האם אין הציבור הדתי משלם את מחיר ההסתגרות והפלגנות ברסיסי מפלגות דתיות – חרדיות וכך הוא מפסיד את ההזדמנות להוביל את המחנה הימין כולו?

איך הפך יחסנו למדינת ישראל משאיפה קולקטיבית להיות "אור לגויים" ו"מדינת העם היהודי", "להפריח את השממה" ו"לבנות ולהיבנות" לחברה הסוגדת לסמלים זרים, למוצרים זרים, לחומרנות מנקרת עיניים ולנסיון לחלוב את המדינה מכל עבר צד ודרך?

כיצד אבדנו הן את ערכי הציונות החילונית והן את ערכי הקהילה היהודית והפכנו למדינה הנשלטת על ידי פשע, ניצול וסגידה לעושר חומרני בכל מחיר?

כיצד הפכה התקשורת למולך שהכל מעלים לו קרבנות. ממש עבודה זרה. ראשי הציבור ונבחריו מתבזים ומתבטלים לפני קומץ כתבים, אשר רובם ככולם בזים לכל ערך יהודי ומשפילים כל אדם שמעז לקרוא עליהם תיגר? וכולם בשליטת ארבע משפחות שמצהירות על כוונותיהן הפוליטיות ללא בושה?

הנה, בקצה המזלג, העלינו כל כך הרבה שאלות, שנצטרך כמה ימי כיפור רק לנסות לחשוב על התשובה עליהן, וזה עוד לפני שנחליט כיצד ליישם אותן. כי אין חולק שמבחנה של התשובה הוא בביצוע ולא בדיבור או במחשבה.


ואולי נתחיל בכך שנבקש סליחה כל אדם מחבירו על כל מה שפגענו זה בזה בשגגה או לא (אני מתחיל ומבקש בזאת…). הבה נחליט שבשנה הבאה עלינו לטובה ננסה להרים את הראש, לבחון את ערכינו, מטרותינו, מעשינו ומנהגינו, ולנפות את המוץ מן התבן, כך שממנו נוכל לטחון קמח המתאים לאפות אף את לחם הקודש.