להיות ראשון זה מחייב?

זכינו להתהדר בתואר "תנועת הנוער התורנית לאומית הראשונה בישראל". האם הראשוניות הזו בה זכינו כתנועה היא זכות או שמא חובה?

אביעד מוזס , ט"ו בתמוז תשע"ט

דעות אביעד מוזס
אביעד מוזס
צילום: יח"צ תנועת עזרא

ישנה הלכה בהלכות תפילה שכולנו מכירים והיא מדברת על חובת כוונה בתפילה. קובעת ההלכה שיש לכוון בכל תפילת שמונה עשרה, אך אם אינו יכול לכוון בכל הברכות, יכוון לפחות בברכה הראשונה. 

בדומה לכך, קובעת הלכה מקבילה הנוגעת לקריאת שמע, שאמנם חובה לכוון בכל קריאת שמע, אך אם אינו יכול, יכוון לפחות בפסוק הראשון. 

בראשונים, אנחנו נחשפים לשתי סברות עיקריות באשר לטעם ההלכה: כיוון אחד הוא לומר שחובה לכוון בברכה הראשונה משום שהיא הראשונה, וממילא אם יתחיל את התפילה ברגל ימין, יש סיכוי סביר שגם בהמשך התפילה יכוון כראוי. כיוון שני הוא, שמה שמיוחד בברכה הראשונה (ובמקביל, בפסוק הראשון של קריאת שמע), זה לאו דווקא הראשוניות שבה, אלא התוכן החשוב שיש בה: "סידור שבחו של מקום" על פי המשנה ברורה, ורבנו מנוח אף מרחיק לכת יותר ואומר "שהיא עיקר כל התפילה".

ואם כן, שני כיוונים בהבנת ההלכה הזו, האחד – המחייב הוא הראשוניות שבברכה. והשני – המחייב הוא החשיבות שבברכה.

כעת נרצה לנצל את החקירה הלמדנית הזו כדי לעסוק במהויות. מה משמעות היות משהו ראשון או היותו חשוב?

במאמר מוסגר נדגיש שכאשר אנו מדברים על "ראשוניות" בהקשר הזה, אנו מדברים על ראשוניות "כפויה", כמו להיות בכור לדוגמה -אף אחד לא שאל את הבכור אם להיוולד ראשון, אך עדיין ברור שלעצם היותו בכור, ישנן משמעויות והשלכות כאלה ואחרות.

יתכן שאת הציר שבין ראשוניות לחשיבות ניתן לקשר לדבריו המפורסמים של הרב סולובייצ'יק על ברית גורל וברית יעוד:

"ברית גורל מהי? הגורל מציין בחיי האומה כמו בחיי היחיד קיום מאונס... מתוך הרגשת מציאות הכרחית-גורלית מבצבצת ועולה בדידותו ההיסטורית של היהודי. הוא גלמוד בחייו עלי אדמות וגם במותו... כשבן הגורל הייחודי מתייצב פנים אל פנים מול הא-להים, הוא פוגע בא-להי העברים הנחשף לאדם מתוך חוויית הבדידות וההכרח שבקיום, מתוך תודעת הגורל התוקף על האדם ומכריעהו... 

ברית יעוד מהי? היעוד מציין בחיי האומה כמו בחיי היחיד קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החופשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציההמלאה של הווייתה ההיסטורית... כשבן היעוד ניצב לעומת הא-להים הוא חוזה את א-להי ישראל המתגלה לאדם רק בהסכמתו והזמנתו... בלי נכונות האדם אין א-להי ישראל מתגלה באקראי... היהדות האמנה תמיד... כי האדם בכחו ליטול את גורלו בידו ולחשל ממנו לחיי חופש, חיים מלאי משמעות ורוויי חדות חיים".

אמור מעתה, ראשוניות – ברית גורל היא. חשיבות – זוהי ברית יעוד.

השבוע יצאה לדרך ועידת המאה של התנועה. ועידה תנועתית היא תמיד הזדמנות חגיגית, מיוחדת ומרגשת לחשיבה רעננה ומחודשת, לכיוונונים ודיוקים, לשיתוף מעגלים רבים בהתוויית דרכה של התנועה לשנים הבאות וליוזמות וקריאות כיוון שישפיעו עוד שנות דור ואף מעבר לכך. אך לועידה בשנת המאה לתנועה ישנו משקל רב יותר, הן היסטורית – עבר ועתיד, והן תודעתית.

זכינו להתהדר בתואר "תנועת הנוער התורנית לאומית הראשונה בישראל", אך מה משמעות היותנו ראשונים? האם די לנו בכך? האם הראשוניות הזו בה זכינו כתנועה היא זכות או שמא חובה?

אם כנים דברינו, היותנו ראשונים היא במידה רבה ברית גורל – זוהי "מציאות הכרחית-גורלית" שנקלענו לתוכה באופן היסטורי. לא בחרנו בה באופן אקטיבי. אך כתנועה חפצת חיים, אל לנו להסתפק בברית הגורל שתותיר אותנו "בבדידות ובהכרח שבקיומנו". חובה עלינו בשנת המאה כולה, ובפרט בועידת המאה לא להסתפק בראשוניות, אלא לחתור אל איכויות החשיבות, אל ברית היעוד - ולממש אותה.ליטול את גורלנו בידינו אל "חיים מלאי משמעות ורוויי חדוות חיים".