בקשתם של בני גד ובני ראובן: "אל תעבירנו את הירדן" נחשבה על ידי משה ל"תרבות אנשים חטאה", מה היה חטאם בבקשתם זו?
לכאורה החטא היה שלא רצו לעבור את הירדן ולהתיישב בארץ ישראל המערבית, אבל העיון בפרשה מראה לנו שלמשה לא הייתה בעיה היכן יתגוררו שני השבטים, שהרי לבסוף התאפשר להם להתיישב בארץ הגלעד – ואם כך מה היה חטאם?
לא לחינם מספרת לנו התורה: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד", מפני שהעובדה הזו היא שגרמה לבקשתם של שני השבטים שלא לעבור את הירדן, ועל כך הייתה הקפדתו של משה – וכל כך למה? בני גד ובני ראובן היו מסודרים מבחינה כלכלית, ואילו באותה העת היו עם ישראל באמצע הדרך, בדרכם לארץ ישראל כשעדיין לא הגשימו את כל שאיפותיהם, אבל כל זה כאילו לא נגע לשני השבטים, הם היו עסוקים בדאגה לעתידם הכלכלי תוך התעלמות מהיעוד הכולל של האומה.
תופעה דומה לזו מתרחשת בתקופתנו שאותה צפה הראי"ה מראש וכתב עליה בספרו "אורות" [עמ' פד]: ש"השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ, השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע". התהליך הזה של נטישת האידיאלים האישיים והלאומיים, בעבר ובהווה, הוא תוצאה של שקיעת האדם בהישגים חומריים ורדיפה אחר שפע חומרי.
רכישת רכוש כשלעצמה אינה שלילית, יש לבחון אותה לטוב או לרע על פי שני מדדים: א. איך העושר הגיע לאדם, ב. לאיזו מטרה הוא משתמש בו. שהרי אבותינו אברהם יצחק ויעקב היו בעלי רכוש רב כמו שכתב הראב"ע [שמות כא ב] "ומקנה רב היה לאברהם גם ליצחק גם ליעקב". והעושר הרב לא זו בלבד שלא פגע בעולמם הרוחני והמוסרי של האבות אלא אף סייע להם לעבוד בהם את ה'.
גם ריה"ל בספרו הכוזרי [מאמר ב ג] סובר ש"מיעוט רכישת קניינים אינו עבודת האלוקים אצל מי שהרכישה מזדמנת לו בלא יגיעה ואינה מבטלת אותו מלימוד החכמה ומן המעשה הטוב, ובייחוד אם אדם זה מטופל בבנים, ומאווייו להוציא ממונו לשם שמים", להיפך -כותב ריה"ל- "לאיש כזה ריבוי הרכישה נכון יותר".
אבל לא כך נהגו בני גד ובני ראובן בעושרם ונתקיים בהם הכתוב: "עושר שמור לבעליו לרעתו" כי העושר שלהם היה הסיבה לכישלונם, וכך תיארו זאת במדרש [תנחומא מטות ח]: "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים הרבה, והיה להם מקנה גדול, וחבבו את המקנה, וישבו להם חוצה לארץ ישראל, לפיכך גלו תחלה מן השבטים, שנאמר ויגלם לראובני ולגדי" [דה"א א, ה כו], "מי גרם להם, על שהפרישו עצמן מן אחיהם בשביל מקניהם, ומנין? ממה שקראו בענין: ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד".
והנה ההסתנוורות שלהם מהעושר שיבשה אצל שני השבטים את סדרי העדיפויות שלהם, ועל כך אמרו חז"ל: "לב כסיל לשמאלו – אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחבבו את ממונם יותר מהנפשות, שהם אומרים למשה תחילה: 'גדרות צאן נבנה למקננו פה', ורק אח"כ מוסיפים: 'וערים לטפנו'. אמר להם משה: (דבריכם) אינם כלום, אלא עשו את העיקר תחילה: 'בנו לכם ערים לטפכם' ואחר כך: 'וגדרות לצאנכם'".
ואכן העדפת הרכוש על הדאגה לטיפול בבנים היה כישלון אישי של שני השבטים, אבל לא זה מה שהטריד את משה, הדאיגה אותו הסכנה ברמה לאומית שעלולה לגרום ההתנהלות הזו של שני השבטים, הוא ראה כאן תחילתו של תהליך התנתקות, כאשר חלק מן העם לא אכפת לו מה מתרחש עם חלק אחר של העם, כשהחלק המבוסס של העם מרוצה מעצמו בתחושה ובאשליה שכאילו פתר את הבעיות שלו, שהרי יש לנו מקנה רב עצום מאוד, יש לנו ארץ מקנה, אנחנו ב"ה מסודרים, מה לנו אחריות לאומית, אל יטרידו אותנו בנטל שותפות גורל של שאר העם היהודי, כשאני את נפשי הצלתי, ועל כן טוב לנו שאנחנו פה והם שם.
זו היתה ההתנתקות של בני גד ובני ראובן והיא דומה להתנתקות המתרחשת כיום בחברה הישראלית, שחלק מהחברה מנתקת את מדינת ישראל מארץ ישראל, אבל ההתנתקות אינה מסתיימת בכך, את תוצאותיה אנו רואים גם באי-האכפתיות של תושבי "מדינת תל אביב" מאחיהם שבפריפריה או תושבי יש"ע.
מפני האפשרות הזו חשש משה כשבאו אליו בני גד ובני ראובן ואמרו לו: "אל תעבירנו את הירדן". בבקשתם זו ראה משה סכנה שמהלכה יביא לקרע בעם, שהיא תשפיע לרעה על האחווה והערבות ההדדית בין כל חלקי העם, ועל זה הוא הוכיח אותם.
ורק אחר ששני השבטים התחייבו בפני משה: "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" ועוד הוסיפו ואמרו: "נחנו נעבור חלוצים", שהם הצהירו אמונים לאחדות העם והסירו כל חשש מכוונת ההתנתקות ותחלואיה, ורק אחרי ההתחייבות הזו הסכים משה לאפשר להם, לאחר שימלאו את התחייבותם זו, להתיישב לבסוף מעבר לירדן.