היווצרות המחלוקות בעם ישראל

הרב עזריאל זילבר , ג' באב תשע"ט

יהדות הרב עזריאל זילבר
הרב עזריאל זילבר
צילום: עצמי

המחלוקת המהדהדת ביותר במשנה, ואחת הקדומות ביותר היא ללא ספק המשנה המפורסמת במסכת 'חגיגה' הדנה ב'סמיכה' על הקורבנות הקרבים ביום טוב. האוסרים ראו בכך שימוש בבעלי חיים, כי הסמיכה נעשית 'בכל כוחו'.

כך מסופר במשנה :"יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסי בן יוחנן אומר לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, נתאי הארבלי אומר לסמוך. יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך. שמעיה אומר לסמוך. אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו. יצא מנחם, נכנס שמאי. שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך. הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין".

יש כאן מחלוקת לאורך הדורות עד שהוכרעה ההלכה כבית הלל, לסמוך.

האם זו אומנם המחלוקת הראשונה בעם ישראל? כך אומנם סובר רש"י במסכת תמורה :

"דופי של סמיכה - דעד יוסף בן יועזר לא נחלקו בסמיכה ולא בשום דבר שעדיין לא נתמעט הלב ולהכי נקט סמיכה דהיא היתה מחלוקת ראשונה שנחלקו בו חכמים מעולם ומיוסף בן יועזר ואילך היה בהן דופי של סמיכה שנחלקו בסמיכת שלמים ביום טוב כדאמרי' בחגיגה...".

לכאורה קשה על רש"י מהנאמר שם בגמרא בעמוד הקודם :"והא תניא משמת משה אם רבו מטמאין טמאו אם רבו טהורין טיהרו". אם כן משמע שהיו מחלוקות אלא שהן הוכרעו על פי רוב! רש"י עמד על קושי זה ובאר :"ודגמירי - אותן שלא שכחו הוו גמירי להו כמשה.  ליבא דאימעוט - הלב נתמעט ולא היו יודעין להחזיר אותן ששכחו מתוך פלפול הלכה היאך (הלכה) והיו חלוקין בהן והלכו אחר המרובין". אם כן, רק בהלכות ששכחו אחרי מות משה היו מחלוקות, שהוכרעו על פי רוב.

לעומת שיטת רש"י, הגר"א סבור אחרת. הוא כותב על המילים "דופי של סמיכה" :"והא דקאמרינן לעיל אם רבו מטמאין וכו' – היו מסכימים לדברי המרובין".

עולה מדברי הגר"א שמאז ומתמיד היו מחלוקות בכל חלקי התורה, אלא שהוכרעו בסנהדרין על פי רוב. במחלוקת על הסמיכה קרה משהו מוזר. המחלוקת לא הוכרעה כמה דורות, כפי שראינו במשנה במסכת חגיגה. במחלוקת כשלעצמה אין שום 'דופי', ה'דופי' הוא כשאין כוח להכריע הלכה, ואף חכם לא נכנע לדעת הרוב.

בספרו "יסוד המשנה ועריכתה" [עמ' מג-מד] מבאר הרב מרגליות, מדוע לא הוכרעה המחלוקת הראשונה, מזמן ה"זוגות", בעניין סמיכה על הקורבנות ביום טוב. הרב מרגליות מסביר זאת על פי מדרש רבה בו נאמר: "והאבן גדולה על פי הבאר, זה מופלא שבבית דין, שהוא מסרס את ההלכה" [בראשית רבה פרשה ע, ח]

ממדרש זה עולה, ש"מופלא" בחוכמה שבבי"ד, הלוא הוא אב בית הדין, יש בכוחו להעלות את הנושא לדיון מחודש כל פעם, ולמנוע הכרעה כנגד דעתו. אפילו כאשר הנשיא לא סובר כמוהו. נראה שכוונת המדרש היא, שהמופלא שבבי"ד משול לאבן שעל פי הבאר, היכולה לחסום את יציאת המים. כך גם מופלא שבבי"ד, יכול למנוע הוראה הלכתית המנוגדת לדעתו. המשל הוא נפלא, שהרי "אין מים אלא תורה" [גמרא בבא קמא יז.]. לאור דברים אלו, ניתן אולי להבין את גישתו של ר' אליעזר בן הורקנוס, ב'תנורו של עכנאי', שהרי הוא היה המופלא שבבית הדין, ולא רצה שיכריעו באופן מוחלט נגד דעתו.