בגובה העיניים או בגובה השמים?

בימים אלו מתקיימים שני כנסי לימוד תנ"ך, האחד בישיבת הר עציון והשני בגבעת שמואל, האחד תחת הסיסמא "תנ"ך בגובה העיניים" והשני תחת הסיסמא "תנ"ך בגובה השמים". מה דעת רבותינו על הסיסמאות הללו?

הרב יעקב הלוי פילבר , ה' באב תשע"ט

יהדות הרב יעקב הלוי פילבר
הרב יעקב הלוי פילבר
צילום: ערוץ 7

בימים אלו מתקיימים שני כנסי לימוד תנ"ך, האחד בישיבת הר עציון והשני בגבעת שמואל, האחד תחת הסיסמא "תנ"ך בגובה העיניים" והשני תחת הסיסמא "תנ"ך בגובה השמים". מה דעת רבותינו על הסיסמאות הללו?

על הכתוב "ויתיצבו בתחתית ההר" אמרו בגמ' (שבת פח א) מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם". ושאלו מדוע היה צורך בכפיה והרי ישראל אמרו: "נעשה ונשמע"? ובהמשך הגמרא אמרו: "אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש".

וקשה  שהרי כבר קיבלוה במעמד הר סיני באמירה "נעשה ונשמע", מה התחדש בקבלת התורה בפורים שלא היה בהר סיני? ועל כך אמרו במדרש תנחומא (פרשת נח) שנעשה ונשמע אמרו ישראל על קבלת "תורה שבכתב" שאותה קבלו ברצון ואילו כפית ההר כגיגית היתה על תורה שבעל פה" שאותה חזרו וקבלו ברצון רק לאחר נס פורים.

על ההבדל שבין "תורה שבכתב" ל"תורה שבעל פה" ומדוע היה צריך גם את זו וגם את זו כותב הראי"ה בספרו "מדבר שור" (דרוש יז): לפני עלותו להר סיני מסופר בתורה בסוף פרשת משפטים (שמות כד): "ויבא משה ויספר (בע"פ) לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" אחר כך: "ויכתובמשה את כל דברי ה'...  ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"

ונשאלת השאלה: מדוע היה צריך משה למסור את דבר ה' בצורה כפולה, תחילה בעל פה ואח"כ מתוך הכתב? את הסיבה לכפילות הזו מסביר שם הראי"ה קוק על פי דרשת חז"ל (ברכות ה א) שפירשו את הכתוב (שמות כד יב): "התורה והמצוה" - "התורה זו תורה שבכתב, והמצווה זו תורה שבעל פה". שמדבריהם משמע שיש הבדל במטרות של תורה שבכתב למטרות של תורה שבעל פה, שתורה־שבעל־הפה מכוונת לשמירת המעשה ("המצווה"), ואילו תורה־שבכתב מכוונת לעניין ידיעת התורה ("התורה"), ולכל אחת מהמטרות הללו מגיעים בדרך אחרת.

לידיעת התורה שבחלק שבעל פה שעניינה היא ההוראה למעשה, הדרישה העיקרית היא שהלומד יכווין את האמת כדי שלא יורה ח"ו שלא כהלכה ויכשיל בכך את האחרים בתורתו. מה שאין כן לימוד התורה שבכתב, שתכלית הלימוד שלה הוא לשם ידיעה בלבד, ולכן האדם הלומד תורה שבכתב מקיים את המצווה הזו אפילו אם אינו מכווין האמת, כמו שאמרו חז"ל (שהש"ר ב): "אפילו עם הארץ שקורא ל'אהבה' 'איבה', (כגון במקום 'ואהבת' אומר 'ואייבת'), עליו הכתוב אומר: 'ודילוגו עלי אהבה'".

והנה כדי לרכוש ידיעה ברורה ונכונה בתורה כדי להורות חוקי ה' למעשה, ודאי צריך לכך דעה שלימה ורחבה מאד, שאי אפשר להשיגה אלא רק אחר עמל גדול בתורה, דרישה שרק יחידים העמלים ומעמיקים בהבנת התורה יכולים לעמוד בה.

ומפני שהתורה שבעל פה ניתנה לתכלית ההדרכה המעשית, על כן ניתנה דווקא בעל פה כדי שלא יוכלו לזכות לה אלא רק אחר עמל גדול ושימוש חכמים, מה שמבטיח שההוראה המעשית תהיה נכונה ואמתית. כי אילו הדברים שנמסרו למשה בעל פה, היו מופיעים בכתב, היתה סכנה שכל אחד היה קופץ להורות למעשה כפי שיראה לו בשכלו מראיה (שטחית) בעלמא לפי שעה ללא העמקה ועיון וללא שימוש חכמים.

לפיכך ניתנה התורה, שממנה למעשה תוצאות, דווקא בעל פה, כדי שיוכלו לזכות בה דווקא החכמים העמלים בתורה ועוסקים בה תמיד, מה שיבטיח שההוראה לקיום המעשי של המצוות ישמר כראוי, ובצדק על תורה שבעל פה אמרו חז"ל (גטין ס ב): "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה".

אולם עם התועלת שיש לשמירת המעשה בנתינת תורה בעל פה, יש עמה גם חסרון, שהיא מונעת את ההתרחבות הכמותית של ידיעת התורה בציבור הרחב של כלל האומה, כי בלימוד תורה שבע"פ יוכלו רק יחידים להתחבר לתורה, אבל ההמון הרחב לא יזכה לה.

על כן למילוי החיסרון הזה ניתנה לישראל גם "תורה שבכתב" בכתב, כדי שכל מי שירצה לזכות בידיעת התורה יוכל על כל פנים לזכות בכך דרך תורה שבכתב, גם אם הבנתו את התורה תהיה לפי ערכו, (ובלשון השגורה היום"בגובה העיניים "). כי לעניין מצות תלמוד תורה, מקיים הלומד את המצווה הזו אפילו אם אינו מבין את מה שלומד כראוי, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז יט א): "ליגרס איניש... ואע"ג דלא ידע מאי קאמר".

מדבריו אלו של הראי"ה אנו לומדים יסוד גדול (שלאחרונה ניטש עליו ויכוח גדול האם אפשר ללמוד את התורה "בגובה העיניים" של הלומד) ולפי דבריו גם אם הבנתו של האדם את התורה אינה לאמיתה של תורה הוא מקיים מצות לימוד תורה. והם הם דברי המהר"ל מפראג בהקדמתו לספרו 'תפארת ישראל' בהסבירו מדוע ברכת התורה היא "לעסוק בדברי תורה" ולא "ללמוד תורה". והוא מסביר שם שסיבת הדבר שגם אם המברך בלימודו לא יכוון לאמת, כיון שעוסק בדברי התורה לא תהיה ברכתו לבטלה.

הבחנה כזו בין לימוד תורה מובחר ללימוד תורה עממי מוצאים אנו גם בדברי הרמח"ל (בספרו דרך ה, חלק ד, פרק ב ו) שהוא כותב שם שיש שלושה סוגי לימוד תורה: האחד הוא הלימוד המובחר, שהלומד יודע שהוא מתעסק בהמשכת האור הגדול של הקב"ה אליו, דבר הדורש שני תנאים: "היראה בתלמוד עצמו ותיקון המעשה בכל עת".

הסוג השני של הלימוד הוא הלימוד שאינו מובחר, אלא שגם הוא ממשיך השפעה מן התורה על הלומד ואפילו אם הלומדים הללו הם רשעים ולומדים זאת כשאר חכמות, ובלבד שלא יהיה בלימודם פסול. והשלישי הוא הלימוד הפסול שעוסק בתורה דרך שחוק והיתול, או מגלה בתורה פנים שלא כהלכה, שהלימוד הזה לא יבוא בקהל. הלימוד הראשון הוא הרצוי, והוא הלימוד המומלץ לכתחילה.

ואילו הלימוד השלישי הוא פסול ואין לו מקום בבתי המדרש שלנו, ואילו הלימוד השני, שבו האדם לומד ב"גובה העיניים" שלו, אין לפסול אותו –לפי הרמח"ל – וגם הוא אפשרי כמו שאמרו חז"ל : "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבתורה מחזירם למוטב". אלא שלכתחילה צריך לשאוף ללמוד ברמה המובחרת ביותר, שבה השפעת התורה היא הגדולה ביותר.