צירוף מקרים או נבואה
צירוף מקרים או נבואה

פרעות תרפ"ט שפרצו השבוע לפני 90 שנה וכונו בערבית ת'ורת אל-בוראק (מהפיכת אל-בוראק או הכותל), נסובו סביב סדרי התפילה של היהודים בכותל המערבי, אך טמנו בחובם הרבה יותר.

למעשה, המאבק המתרחש, ביתר שאת, בימים האחרונים סביב השליטה על הר הבית הוא מיקרוקוסמוס למאבק הניטש בין היהודים לערבים בדבר הזכות על הארץ כולה.

האם בני ישראל או בני ישמעאל הם יורשי ההבטחה לאברהם? והאם סיפור עלייתו של הנביא מוחמד השמיימה מאבן השתיה שעליה הוקמו בתי המקדש של היהודיים, איננו אלא חלק מתורת התחליפיות של האסלאם? דת הרואה בעצמה דת האמת המקורית שהחליפה את היהדות והנצרות וירשה את ההבטחות האלוהיות להן ולמאמיניהן.

מהרגע שבו החלה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל מתרחבת, באמצע המאה ה- 19, היה הדבר לצנינים בעיני חלק מיושבי הארץ הערבים. החלל הראשון, אהרון הרשלר ז"ל נפל בשנת 1873 לאחר שנרצח בביתו שבשכונת "משכנות שאננים", מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים.

מאז נמנו מעל לעשרים וחמישה אלף קורבנות, בפרעות ומלחמות שהלכו ונתחזקו ככל שהיישוב היהודי העמיק שורש בארץ, והשיב את הצביון היהודי לארץ הקודש. בפרעות בשנים 1920, 1921, 1929 התמקדו הערבים בעיקר במאבק ביישוב היהודי העתיק בחברון, ירושלים, עזה, יפו וחיפה. בשנות המרד הערבי 1936-1939, ניסו הערבים לפגוע, בנוסף, גם בכל אותם יישובים חדשים שנוסדו על ידי הציונות, ולמעשה הביאו לביטולו המעשי של היישוב העתיק בחברון, בעזה, בשכם ובכפר השילוח והרובע המוסלמי בירושלים והפכו את היישובים הללו ליישובים נקיים מיהודים.

מלחמת העצמאות הייתה ניסיון ממשי מצידן של ארצות ערב להכרית את הריבונות היהודית המתהווה על הארץ, ניסיון שנכשל. נדמה כי ככל שהתבססה ההתיישבות היהודית בארץ, הלכו וגברו הפרעות כנגדה. תרבות כנגד תרבות, זכות כנגד זכות.

בפירושו על התורה מבהיר רבינו בחיי בן אשר בן חלאווה בן המאה ה- 14, את מהות זכותם של בני ישמעאל על הארץ. כשבישר ה' לאברהם כי עתידים להיוולד לו בנים נוספים, מבקש אברהם מריבונו כי ישמור על חיי בנו ישמעאל: "לו ישמעאל יחיה לפניך". הקב"ה נענה לבקשת אברהם: "הנה ברכתי אותו, והפריתי אותו, והרביתי אותו במאוד מאוד...ונתתיו לגוי גדול".

רבינו בחיי טוען שעיקר הברכה לה זכו בני ישמעאל היא תוצאה ישירה של בקשת אברהם מה', ואילו את הברית בדבר ירושת הארץ יקיים ה' עם יצחק וצאצאיו. לעניין זה מצטט רבינו בחיי את רבינו חננאל שחי בין השנים 950 – 1040 לספירה.

וכך כותב רבינו חננאל: "ראינו שנתאחרה להם הבטחה זו אלפיים שלג שנה ( 2,333 שנה), ואותו איחור לא היה תלוי בעוונם, והיו מצפים לה כל השנים הללו, וסוף סוף באה ונתקיימה, ואחר כך נתחזקה המלכות בידם, ושם זמנו אלף שלוש מאות ושלושים שנה". דהיינו, שלטונם של המוסלמים בארץ הקודש יימשך 1,330 שנה.

רבינו חננאל חי בעיצומה של תקופת השלטון המוסלמי בארץ ישראל שהחלה בשנת 636, עת נכבשה הארץ מידי הביזאנטים בימיו של הח'ליף השני, עומר אבן אל ח'טאב, כיבוש שהושלם בשנת 638 עת נפלה ירושלים.  רבינו חננאל נוקב בפרק זמן של 1,330 שנה, ככל הנראה בהתבסס על דברי הנביא דניאל.

הוא גם מבהיר בהמשך דבריו, שהזכות של בני ישמעאל שונה לחלוטין מהזכות של בני יצחק על הארץ. זכותם של בני ישמעאל איננה תלויה במידותיהם, לעומת זכותם של בני ישראל שהיא נצחית, אך עתידה להיעצר אם ישראל ינהגו שלא בדרך הישר.

לכן ציין כי "אנו שניטלה ממנו בעוונינו, על אחת כמה וכמה שנהיה מצפים להבטחתו ולא נתייאש". גם הקוראן בפרשת המסע הלילי – אל אסראא ואל מעראג', פסוקים ז-ח, מבהיר כי זכותם של בני ישראל עליה תלויה בהתנהגותם המוסרית, והיא עתידה לשוב: " ונאמר: אם תיטיבו לכת, תיטיבו לנפשכם; ואם תמרדו, לבדכם תשאו! ... אולי ישוב וירחמכם ה'".

כפי שחזה רבינו חננאל, בשנת 1967, 1330 שנה לאחר כיבושה של הארץ בידי הח'ליף עומר, שבה ארץ ישראל המערבית כולה לידי בניו של יצחק.

צירוף מקרים או נבואה?

כה, אמר יהוה, שבתי אל-ציון, ושכנתי בתוך ירושלים; ונקראה ירושלים עיר האמת, והר-יהוה צבאות הר הקודש.