בהפרש של שמונה פסוקים בלבד בפרשתנו, התורה מציינת שני דברים שנראים כסותרים.
מצד אחד - "אפס כי לא יהיה בך אביון" ומצד שני: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". אז לא יהיה אביון, או שלא יחדל אביון ותמיד יהיו עניים ואביונים? חז"ל כבר עמדו על הסתירה הזו ותירצו: כאן כשישראל עושין רצונו של מקום - אז אין עניים ואביונים. וכאן כשאין עושין רצונו של מקום - אז יש עניים.
ההבנה המקובלת בדברי חז"ל היא שכאשר בני ישראל עושין רצונו של מקום, זאת אומרת - כשהם שומרים בשלמות את התורה והמצוות אז ה' משפיע עליהם שפע גשמי כל כך גדול שתהיה פרסנה בשפע לכולם, עד שלא יהיו עניים כלל!
לפי זה, יבוא אדם ויטען: אני אקיים את חלקי בשמירת התורה והמצוות, ואת חלק הצדקה - יקיים מישהו אחר. בעזרת ה' בזכות לימוד התורה וקיום המצוות שלי לא נזדקק בכלל למצוות צדקה! יהיה שפע כזה גדול ולא יהיו בכלל עניים!
לאדם כזה נאמר שיש פירוש עוד יותר בסיסי לדברי חז"ל: "בזמן שבני ישראל עושין רצונו של מקום" מהו רצונו של מקום? קודם כל שתתן צדקה! שתגמול חסד! אז - לא יהיה בך אביון! אם תתן לו צדקה - הוא כבר לא יהיה אביון!
נתחיל עם גמילות החסדים, ומתוך כך נתחזק ונשתלם בכל תרי"ג המצוות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום ונזכה לשפע רב ולכל הברכות כולם!
לדברי תורה נוספים של הרב נמן לחצו כאן