החרדה החילונית

משהו כואב עובר היום לצערי על התרבות החילונית. בשנים האחרונות עלה רצון לייצר תרבות יהודית חילונית, וזה לא צלח.

הרב אלי אדלר , כ"ח באב תשע"ט

דעות הרב אלי אדלר
הרב אלי אדלר
צילום: עצמי

אמש ציטטו בתקשורת כמה משפטים של רב ממכינת עצמונה, ומאז זעקות גוועלד! משהו כואב, עובר על החברה הישראלית. העולם התהפך מימי ראשית הציונות.

אני מלמד במכינת עצמונה מאז הקמתה. נוער נפלא. למכינה יש דרך. לחנך למידות טובות, לאהבת תורה, ליראת שמיים, לציונות, לאידיאליזם, לאהבת העם והארץ, לחיות במדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו. להשתדל לרומם את תלמידנו האהובים לחיות את אלה מתוך דעת, הרמוניה, שמחה, והזדהות נפשית. 

דעת רחבה מצריכה פתיחות, עימות עם דעות אחרות. לכן כשאני מלמד למשל על 'תורה לאומיות ומוסר אנושי', אני מפגיש את התלמידים עם דעות אחרות, גם כאלה שאני רחוק מלהסכים איתן. לכן אני מפגיש אותם עם ביקורתו החריפה של עמוס עוז על הלאומיות ועל הכיבוש המשחית, ואני משתדל לעשות זאת באותנטיות.

ממש לייצג את עמוס עוז. כי אני מאמין שיש אמת גם בדבריו, ושכדי להנחיל אמת עמוקה ורחבה לתלמידיי, הם צריכים להיפגש עם הדעות הללו. כך גם אני בניתי את עולמי הרוחני. כהמשך לכך אני מנסה לבאר לתלמידיי למה אני חושב אחרת, ולמה אני מאמין שהעולם המוסרי של היהדות והתורה הוא שלם ומוסרי מזה של עמוס עוז. 

ואני מדמיין. לו היו מקליטים אותי תוך כדי שאני מלמד בלהט עמוס עוז, ומקרינים את זה בערוץ תקשורת, אז כנראה שהיו מאשימים אותי ב'החלנה', ומתלוננים נגדי בקו האדום של רבני הקהילות...ולכן כשמביאים בתקשורת ציטוטים של רב אחר מהמכינה שמציג היטיב את הדעות של העולם החרדי, ומאשימים אותו בהדתה, אני שמח. ואני יודע שאנחנו עושים את מלאכתנו החינוכית נאמנה. וכשעושים את אותם שטיקים כלפי המכינה בעלי, זה לא מרגש אותי. העולם ירד נמוך. ויתר על האינטלקט והכנות. הפך לפוליטי. וזה עצוב.

משהו כואב עובר היום לצערי על התרבות החילונית. בשנים האחרונות עלה רצון לייצר תרבות יהודית חילונית, וזה לא צלח. ומשם זה עבר לפחד. ברור לי שזו הכללה. ואני מאמין ומכיר שבעומק, מתרחשים במקביל תהליכים נפלאים. ועם ישראל יותר מתקדם מאשר נסוג, למרות המהומה. אך מעל גלי האתר הפומביים, העולם החילוני הפך היום ליותר חרד מהחרדים. התקף חרדה, ללא שליטה.

פחד שמביא לבורות גרועה מזו שהייתה אצל אנשי הישוב הישן של טרום הציונות. מפני שבהיבט האינטלקטואלי, הישוב הישן היה בור באמת, והיום החרדה היא באצטלא של 'אנשים חושבים', שיודעים גם להתבטא ולכתוב. לכן זה מטעה.

אינני שמח לאיד. אני אוהב את עם ישראל ומאמין בו. וכשאחיי בפחד, כואב לי. זהו מצב רע לכולם, וגם לי ולציבור הדתי יש חלק בו. הפתרון איננו להתלהם חזרה, אלא לחשוב איך ניתן להחזיר את האחווה ל'משפחה הישראלית'.

האם זה אפשרי בחיים הסוערים במדינת ישראל? לא פשוט. וודאי לא בזירה הפוליטית הלוחמנית. 

איננו צריכים לוותר על אמונתנו, על התורה הגדולה שהיא תפארת הבריאה ותקוות העתיד של עמנו ומדינתנו. אך כדי שהחרדה תפוג, ותורת ישראל תשוב ותישמע היום, כמדומני שאנחנו צריכים לסלול דווקא 'כבישים עוקפי פוליטיקה, תקשורת ומקלדת' ולבסס מחדש אווירה של רוגע והקשבת עומק הדדית.