לא משפטנים יקבעו נורמות במדינה

במשפט אחד קטן יצא המרצע מן השק: ההתנשאות, הידועה, אך המוכחשת, של האליטה המשפטית הוותיקה על כל יתר חלקי העם. 

רוני רימון , ג' באלול תשע"ט

דעות רוני רימון
רוני רימון
צילום: חזקי ברוך

"המשמעות של מינוי חברים, שאינם משפטנים, בוועדת ההיתרים שליד מבקר המדינה תהיה הורדה של הרמה הנורמטיבית", כך, לא פחות, אמר בימים אלה פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה בראיון לגלית אלשטיין בגלי צה"ל. ובמשפט אחד קטן יצא המרצע מן השק: ההתנשאות, הידועה, אך המוכחשת, של האליטה המשפטית הוותיקה על כל יתר חלקי העם. 

מאיפוא לקח פרופ' קרמניצר את העוז, ואם יורשה לי גם את היוהרה, להחליט שבענייני נורמות, משפטנים עדיפים על פני בעלי מקצוע אחרים, על אנשים משכילים אחרים, על אנשים בעלי נסיון חיים ? 

נימוקיו של פרופ' קרמניצר מעוררים פליאה לא פחות: "משפטנים רגילים לחשוב באופן נורמטיבי... הם מביאים איתם לדיון תפישה נורמטיבית של הראוי, של הרצוי, של הנכון". ולדבריו לאנשים שבאים מדיסציפלינות אחרות אין את הכישורים הללו בגלל צורת חשיבה שונה. 

האמנם משפטנים, בהכללה, רגילים לחשוב באופן נורמטיבי ? האם לא זה המקצוע שהדגש בו הוא למצוא כל פירצה בחוק כדי לפעול למען הלקוח שלך, גם אם נורמטיבית הוא חטא חטא גדול, או פשע פשע גדול? הקשר בין משפטנים לבין נורמה הוא קשר הפוך. לא הנורמה מעניינת אותם, אלא הלקוח שלהם. אגב, אין לי טענה אל ציבור המשפטנים, הם עושים את עבודתם; יש לי טענה נגד השקפת עולמם של פרופ' קרמניצר ושל אחרים נוספים הסבורים כמותו.

הכי חמורה בעיני היא העובדה שהמשפטנים בשירות המדינה – תובעים, פרקליטים, יועצים משפטיים של משרדי ממשלה ושופטים - בטוחים, ברובם, שהם הסמכות והמקור לנורמות במדינה. כך, אנחנו מוצאים לעיתים קרובות חוות דעת של משפטנים בשירות המדינה, או של שופטים, המגדירים מעשים של אנשים רבים, כולל נבחרי ציבור, מנהלים, או סתם "עמך" במילים: "זה חוקי, אבל אינו ראוי".

ואני מתקומם נגד המחשבה הזו. מי שמכם? לטעמי, תפקידם של פרקליטים ושל שופטים הוא לקבוע רק דבר אחד, ואחד בלבד: האם מעשהו של אדם פלמוני נוגד את החוק או לאו. אין זה מעניינם אפילו לחוות דעה, אישית, בעניין. רק – חוקי, או לא חוקי. נקודה. מבחינתי אותם פרקליטים ואף שופטים הם טכנאים של החוק: יש קילקול חוקי, או אין קילקול חוקי. זהו, ותו לא. כל השאר זו יומרה ויוהרה.

נחזור לוועדת ההיתרים, או לכל פורום דומה אחר. אני בדעה הפוכה מזו של פרופ' קרמניצר לגבי הרכב הועדה. בעיני דווקא ריבוי ומגוון דיסציפלינות עשוי לתת תוצאה יותר מאוזנת ויותר נכונה. אחת הבעיות של אנשי החוק, בעיקר כאלה ששירתו רוב חייהם בשירות המדינה, שהם רואים עצמם כלפיד לפני המחנה בבחינת הסמן הימני של "מה שראוי להיעשות".

לרוב האנשים הללו אין, פעמים רבות, ניסיון התמודדות עם החיים האמיתיים. לרובם העבודה מגיעה כמן מן השמיים, הם מעולם לא נאלצו לקושש לקוחות,  מעולם לא היו במצב בו כדי להתפרנס צריכים לפעמים לחיות גם בשטחים  אפורים.

לא, אצלם, בעולם האידילי, הכל מתחלק לשני צבעים – שחור ולבן, ולטעמם רוב האנשים במדינה, בוודאי מקבלי ההחלטות, נמצאים בצבע השחור. ורק הם, ועוד קבוצה קטנה של צדיקים, נמצאים בשטח הלבן. ואת הצדקנות הזו רוצה פרופ' קרמניצר לשמר בוועדת ההיתרים, ומן הסתם גם בוועדות אחרות, שתמיד "חייב" לעמוד בראשן שופט בדימוס. 

ואני אומר - לא הכל משפט. כדי לקבוע נורמות חייבים להשתחרר מהכבלים וממשפטיזציית היתר האופפת אותנו ותוקעת אותנו