יום כיפור - שמחת העם ועינוי היחיד

הרב אביעד גדות , ט' בתשרי תש"פ

יהדות הרב אביעד גדות
הרב אביעד גדות
צילום: עצמי

יום הכיפורים נתפס אצלנו לפעמים כיום בעל משקל הלכתי כבד, שהרי התורה קראה אותו "שבת שבתון" וקבעה בו עינוי חמור.

"שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם" (ויקרא טז,לא)

על גבי כך אנו מוסיפים 'חפירה' בנבכי הנפש האישית בוידוי, שאף הוא מצווה דאוריתא כדברי הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה, ובהתכנסות הפנימית וכובד הראש הנלווה לאופי היום.

אולם, ברעיון וברוח הכללית של פרשת אחרי מות, שהיא המקור העיקרי בתורה, ואף נקראת ביום הכיפורים (מגילה ל:),  נראה שיש כאן יום מרומם לכלל ישראל, ולא רק לאדם הפרטי. הדרך לאותה רוממות ודבקות לאומית עוברת דרך "מלחמת יום הכיפורים", מלחמה רוחנית גדולה המתוארת במדרש רבה (פרשה כא), ועומדת, לדברי המדרש באותה שורה עם המלחמה הפיזית בשונאי ישראל המצרים, הפלשתים והעמלקים, ובדורנו - זאבי ערב הסובבים אותנו. העם שולח את הכהן הגדול בכדי שיתוודה עליהם, ועוקב אחר מעשיו בחרדה, ואף מגיב להם.

אכן ברקע, כל אחד מענה את נפשו שלו, כצו התורה המפורש,  או לחילופין נענש בכרת אם אינו עושה כן, אך ציווי זה מופיע בסוף אותה הפרשיה באחרי-מות כאופן היישום "אחת בשנה" של הביאה אל הקודש פנימה. העינוי האישי מתרומם ועל פי דברי הגמרא (יומא עד:) הופך להיות "עינוי דרבים" אשר אינו דומה ל"עינוי מצרים" השפל והמדכא, אלא ל"עינוי בידי שמים" בדומה להורדת המן לישראל, עליו נאמר "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן", כלומר עינוי שתכליתו דבקות ואמונה.

סדר העבודה המדוקדק הוא "עסק למומחים", לכהן הגדול הניגש אל הקודש פנימה ולאיש העיתי ההולך אחר השעיר אל המדבר. ריבוי ההלכות ביום הכיפורים קיים דווקא אצל מעשה הקרבנות והזאת הדמים הרבה יותר מאשר גדרי העינוי.

אך שוב, כל העם מגבה את הכהן ועומד מאחוריו ונציגיו משביעים אותו שלא ישנה, וכאמור אין כאן חרדה בלבד אלא שמחה, כדברי רבי עקיבא במשנה:

"אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר (יחזקאל ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר (ירמיה י"ז) מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" (משנה סוף יומא)

הקב"ה איתנו, הוא מטהר אותנו ורבי עקיבא משמח אותנו באותה ודאות ומעודד אותנו לפעול בהתאם כמשל הילד:

"והרי זה דומה לילד שטינף את עצמו ובא אביו לרחצו ולנקותו. בא פיקח אחד ואמר לו איך לא תבוש להעמיס על האב כל הטורח? אלא הקדם ורחץ עצמך ככל האפשר עד שלא בא אביך, ואחר כך יגמור האב הנקיון... שהבטיח ה' שיום זה מלבד מה שמכפר, עוד הוא מטהר מטומאת הנפש." (העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין, ויקרא טז,ל)

כלומר, דווקא גודל השעה ותנועת ההתעלות הכללית הענקית שמתרחשת בעיצומו של היום הקדוש הזה, היא הזדמנות פז לכל יחיד לעלות גבוה גבוה מהמציאות הנמוכה האישית שלו.

כך, עצם העמידה לפני ה' מטהרת, את היחיד, בתוך כל הכלל.