היחס בין ארץ ישראל והר הבית

מה הייתה דעתם האמתית של גדולי ישראל ביחס לציונות? האם נכונה ההשוואה בין מצות יישוב ארץ-ישראל לבין מצות בנין-המקדש?

הרב יהושע שפירא , י"א בתשרי תש"פ

יהדות הרב יהושע שפירא
הרב יהושע שפירא
צילום: יוני קמפינסקי

אחת הטענות, המלווָה את הדיונים על כניסה להר-הבית, היא שגם העלייה לארץ והקמת מדינת ישראל לווּ בהתנגדות של גדולי ישראל.

מתוך כך, נעשָׂה ניסיון השוואה, הפונה לאלה שסבורים שהקמת המדינה הייתה מעשה מופלא, שגילגל הקב"ה בדורנו, נס ופלא, שאשרינו שזכינו לו, וגם אם קדמה לו איזו התנגדות של גדולים – מעשה ד' הגדול והנורא הראה בסוף שזה היה הרצון האלוקי. מעתה יש ניסיון להשוות ולומר, שגם בנוגע לעלייה להר הבית, אע"פ שהיא מנוגדת לדעתם של רוב מניין ורוב בניין של גדולי ישראל, אעפ"כ מעשה ד' הגדול והנורא יוכיח בעתיד שההתנגדות הזאת טעתה ולא הבינה נכון את התהליך ההיסטורי.

אני רוצה להשיב לטענה זו בשלושה מישורים:

א. מה הייתה דעתם האמתית של גדולי ישראל ביחס לציונות?

רבינו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה חוזר רבות ואומר שרוב גדולי ישראל לא התנגדו לציונות (עי' בהרחבה בשיחות הרצי"ה, א"י, עמ' 211-245). הוא הסביר שמלבד שלושה גדולים שכן התנגדו, רובם ככולם התלבטו ולא ידעו איך להתייחס. פעם אחת אירע, שתלמיד בישיבה רינן, שהרב לא יעז לומר זאת ליד ארון הקודש. התגנבו הדברים לאוזניו של הרצי"ה, ומיד רץ לישיבה, פתח את ארון הקודש והכריז: "מי שאומר שרוב גדולי ישראל התנגדו לציונות הוא משקר!" (גדול שימושה עמ' כט).

ב. היחס לגדולי ישראל שהתנגדו לציונות.

אפילוֹ אם נאמר, שהתברר למפרע שאותם גדולים שהתנגדו לציונות טעו בזיהוי ההיסטורי (לפחות לדעתנו, כי תלמידיהם סוברים עדיין כמותם, וחושבים שהם לא טעו), האם מפני כך נעקור את כל תורתם חלילה?! ודאי שלא! הם עדיין גדולי ישראל, הם עדיין רבותינו, ואנו שותים בצמא את דבריהם, מלבד התחום הזה. כי בענין הציונות והקמת המדינה יש לנו את מרן הרב זצ"ל ותלמידיו הגדולים, ואנחנו משתדלים להיות תלמידיהם המובהקים, בעומק לב ונפש.

אבל האם מפני שאנחנו סבורים לטעוּת מסוימת (אם מותר בכלל להגדיר כך) של גדולי ישראל האחרים אז נאמר שכבר שבה התורה להיעשות הפקר, ומעתה אנו כבר לא מתחשבים בדבריהם של גדולי ישראל?! ודאי שלא יעלה על הדעת לומר כך. זוהי הכללה מופרכת, שאם נמשיך איתה עוד צעד אחד נעקור את כל התורה כולה! ואכן, אם נתבונן מסביבנו, נִראה שעִם טענה זאת בדיוק ישנם כאלו שכבר עקרו חלקים מהתורה, ויש שאפילו הרחיקו לעקור את כל התורה כולה!

ג. האם נכונה ההשוואה בין מצות יישוב ארץ-ישראל לבין מצות בנין-המקדש?

ומכאן לעניין העיקרי: המעבָר מגלות לגאולה כולל שתי מדרגות עיקריות: היציאה מחוץ לארץ וההתיישבות בארץ-ישראל – כקומה ראשונה; ובניית בית-המקדש ועבודתו, וכל הקשור אליו – כקומה שנייה. לכאורה יש מקום להקיש בין שתי קומות אלו, אבל המתבונן יראה שהשוואה זו אינה נכונה.

נפתח בדוגמה פשוטה: בנוגע למצות יישוב א"י, אנחנו לא מצווים מדאורייתא, לא על טהרה בכניסתנו ארץ, ולא על מורא מקדושתה. ואע"פ ש"עיני ד' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה", ובוודאי שספיגתה של קדושת הארץ מלוּוה ברגשי יראת רוממות, של כל מי שיראת ד' נגעה בלבבו, אע"פ כן לא מצאנו בתורה ציווי על "מורא ארץ-ישראל", וגם לא ציווי על טהרה מיוחדת לפני הכניסה אליה. כמו כן עבודת בניין הארץ לא נעשית רק על ידי כהנים ובהדרגה להיתר מקום הכניסה.

אפילו קיום המצוות אינו תנאי הכרחי לקיום מצות יישוב ארץ-ישראל. ולמרות שבפרשת "והיה אם שמוע", שאנחנו חוזרים עליה פעמיים בכל יום (ובפרשיות נוספות) התורה תולָה את היישוב בארץ בקיום תורה ומצוות, אבל אנחנו פוסקים ומכריעים שכּל זה נכון רק לגבי היציאה לגלות אבל לא לגבי השיבה מהגלות. שהרי זוהי מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע (סנהדרין צז:) - האם גאולה תלויה בתשובה או לא. ומסקנת ההלכה המכריעה כרבי יהושע (עי' בספר 'לנתיבות ישראל' ח"א עמ' 190), שגאולה איננה תלויה בתשובה, מלמדת אותנו ש"והיה אם שמוע" זה רק תיאור של מה שמביא ליציאה לגלות, אבל לא תיאור של דרך השיבה מהגלות.

ולכן, בן דוד יכול לבוא ב"דור שכולו חייב", וכשאנו מסתכלים על דורנו השב מן הגלות, אנו לא יכולים לומר שזה מפני שהוא זכאי וצדיק וקדוש יותר מדורות קודמים, אלא אדרבה, דווקא פריקת העוֹל ועזיבת התורה והמצוות מצויות בו יותר מבדורות קודמים, ובכל זאת זכה לשוב לארץ.

אם כן, אפילו קיום תורה ומצוות אינו תנאי במצות ארץ-ישראל.

מדוע? מפני שמצות ישוב א"י עוסקת בהתיישבות האומה במקומה. ו'התיישבות' כוללת את החיים כפי שהם, בכל מישוריהם, אפילו בטומאתם, בטינופם ובעבירות לא מעטות.

לעומת זאת, בית המקדש הוא לא מקום של התיישבות. הרעיון לייחס 'מצות ישוב' לגבי בית המקדש והר הבית - הוא בעצם הורדת מעלת הקודש של הר בית קדשנו למצות ארץ-ישראל. אין בתורה מצוה של 'ישוב הר הבית'. מפני שהמקדש הוא לא מקום של שליטה וריבונות, הוא מקום של הדבקות הנשמתית העליונה של האומה בהשראת השכינה. והדבקות הזאת דורשת טהרה, דורשת מורא, היא דורשת מהאומה להיות בשֵלה ומוכנה לאותה דבקות.

לכן, כל השוואה בין מצות ישוב הארץ למצות בנין המקדש מוטעית לגמרי. אין שום מצוה כיום בהלכה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, לעלות להר הבית! הנושא של הר הבית הוא לא 'כיבוש', 'התיישבות' ו'נוכחות יהודית', אלא: דבקות הרעיה בדודהּ. דבקות הרעיה בדודהּ מצריכה מערכת אחרת לגמרי של מצוות ושל מערכות-יחסים. בראש ובראשונה – ההכנה הגדולה, הטהרה. בנוסף – מצות 'מורא מקדש'. בנוסף - לא כל ישראל ראויים להיכנס לכל מקום במקדש, וגם הכהנים - לא בכל מצב, לא לכל מקום ולא בכל שעה.

שאלה: האם העובדה, שהערבים נמצאים בהר הבית והיהודים לא, איננה חילול ד'?

תשובה: ודאי שנוכחות הערבים בהר הבית – גורמת לחילול ד', והיה ראוי שהם לא יהיו שם. אך גם העולים להר הבית לא משנים את המציאות הזו. לעומת זאת, זה שהיהודים לא מסתובבים שם – לדעת השדרה המרכזית, של רוב ככל רבותינו, ענקי-הדורות האחרונים – זה קידוש ד'! לכן כל העיסוק ב'הפלית יהודים' לעומת הערבים בהר הבית הוא לא נכון.

שאלה: האם איסור הכניסה להר-הבית לא מפחית את הכיסופים שלנו למקדש?

תשובה: כשאני מסתכל על השופכים ליבם לפני ד' יתברך באמירת הקינות בתשעה באב, או בפיוט 'למקדשך תוב ולקדש קודשין', ואני בוחן האם אלה שנכנסים להר הבית הם בהכרח גם אלה שליבם נשפך יותר מאחרים – אני לא יכול לזהות בשום פנים פער כזה. כיסופים למקדש יש לכל אדם שקדושת האומה הישראלית והשראת השכינה בקרבה נוגעת בלבו, גם אם הוא לא עולה להר הבית. אדרבה, רבינו הרצי"ה היה מדגיש ואומר שאי-העלייה להר-הבית מגבירה אפילו עוד יותר את הכיסופים למקדש.

שאלה: אם לא עולים להר-הבית – איזו פעולה חיובית כן אפשר לעשות כדי לקדם את בנין המקדש?

תשובה: אלפיים שנה יהודים עושים פעולות עמוקות מני ים, מכבשונה של הנשמה הישראלית: תפילות, פיוטים, קינות, תיקון חצות, געגועים עמוקים למקדש. ובכלל – חיזוק לימוד התורה ותוספת דקדוק בקיום המצוות, כבנין הרוחני של האומה, שתהיה מוכנה וראויה למקדש. כל אלה הן הפעולות שכל רבותינו הקדושים נהגו בהן מדורי דורות. המחשבה שכל אלה דברים טפלים, והכניסה להר הבית היא העיקר – היא מוטעית. העיקר הוא להמשיך את כיסופי כל הדורות, שהשתוקקו להשיב שכינה לציון.

המקדש מרומֵם אותנו לדבקות אלוקית. זה אופיו. כמובן, עלינו לעשות את כל המוטל עלינו, כדי שתבוא השעה שנהיה ראויים לדבקות הזאת. מוטל עלינו ועל האומה כולה להיטהר ולהתרומם בטהרה והתרוממות פנימית, כדי שנוכל לזכות להיות קשורים בדבקות הרעיה בדודה, בבית המקדש. ויהי רצון שנזכה במהרה בימינו לקיום התפילה אותה נושאים אנו בשלושת הרגלים:

"מלך רחמן רחם עלינו, טוב ומטיב הדרש לנו. שובה אלינו בהמון רחמיך, בגלל אבות שעשו רצונך. בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך על מכונו... ושם נעלה ונראה לפניך בשלוש פעמי רגלינו".