ה'אני האמיתי' שלנו - רגע אחד בשנה

הרב שחר קיהן , י"א בתשרי תש"פ

יהדות שחר קיהן
שחר קיהן
צילום: עצמי

השעה 17:25 בעוד קצת יותר משעה יצא היום הקדוש...

נעמדתי על הבימה בסמוך לארון הקודש בבית הכנסת. מביט על הציבור הרב שהגיע אל תפילת נעילה. סוקר אני בעיניים את המתפללים, חלקם קבועים מהמעגל הקרוב, חלקם אורחים שרואים מידי פעם, חלקם אנשים מוכרים שמגיעים רק פעם בשנה ועל חלקם נראה אפילו שזו ממש הפעם הראשונה..

מה מדברים ברגעים כאלה מרוממים? איך אפשר לתאר את ההתרגשות שבליבי ובליבות המתפללים?

"מסופר על חסיד" התחלתי בסיפור, "אשר בכל שבת מחליף את בגדיו הצואים ומגיע אל רבו בבגדי שבת נקיים ויפים. והנה פעם אחת החליט שלא להחליף את בגדיו ולבוא אל רבו בבגדיו הצואים, ב'אני האמיתי' שלו, בלי תחפושת ובלי כיסויים. אולם הרבי לא נבהל מלבושו המלוכלך ואמר לו: "טעות בידך חסיד יקר, כל השבוע אתה מתחפש לאדם עסוק, בתוך ענייני העולם הזה, ודווקא בשבת מגלה אתה את ה'אני האמיתי שלך!" סיימתי את הסיפור והוספתי: "בגדי החג, בגדי הלבן, הרוממות, תחושת ה'ביחד' - זהו ה'אני האמיתי' שלנו! זהו הלבוש האמיתי של עם ישראל שמתכנס פעם אחת בשנה, כולו יחד, מתכנס לדקות ספורות בכדי להראות לקב"ה שזהו ה'אני האמיתי' שלנו!"

והנה מסיים אני את דבריי, החזן מתחיל בניגונו, שני מניינים גדולים בקהילתנו, האחד בתוך בית הכנסת והשני בחוץ. שני חזנים יחדיו מתחילים, אין אפשרות להכיל את כל הקהל העצום שבא, אין דרך להכיל את כל היופי, הרגש, העוצמה שבתפילות.

י"ג מידות של רחמים בוקעים את השמים בזעקה, תפילה לאחדות, לערבות הדדית, לשלום, לביטחון, לפרנסה, לרפואה, הכל בעוצמה אדירה!

עובר אני בבית הכנסת בין המניינים, יוצא החוצה ופוגש המונים שבאים לרגעים המיוחדים הללו, אנשים, נשים וטף, רוכבי אופניים ובעלי כלבים, חלקם עם כיסוי ראש מאולתר וחלקם עם כיפת שמיים מעל - כולם עומדים, מחכים וממתינים לרגעים המיוחדים ביותר בשנה.

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" - זועק החזן וזועקים גם אנחנו עם כל הציבור בפנים ובחוץ.

"ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים..." - זועקים שבע פעמים כולנו יחד בעוצמה אדירה! כולם מבינים את הדברים, כולם יודעים את המילים, כולם יחד עם פנים מאירות, כולם בהתלהבות גדולה.

ולפתע מחשבת פסול עוברת במוחי... מה יהיה עוד רגע אחד? לאן הולכים מכאן? מה יהיה על בגדי המלכות, בגדי הלבן? בעוד רגע כולם חוזרים לבגדים הצואים, חוזרים לפלגנות ולמחלוקת, חוזרים לפוליטיקה ולכבישים הסואנים. איך עוצרים את הטרוף? איך משמרים את ההרגשה העילאית, המרוממת הזו?

מיד החזרתי את מחשבותיי אל התפילה ואל תקיעות השופר העוצמתיות, שלפחות את הרגע הזה ננצל עד תום, לפני החזרה לשגרת היום-יום...