"עקרון הכלאיים" 

אל"מ במיל' טל בראון , י"ב בתשרי תש"פ

דעות נתניהו בישיבת ממשלה
נתניהו בישיבת ממשלה
ערוץ 7

"לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כ"ב, י)- זוהי אחת המצוות המובאות בפרשת "כי תצא" המצווה את עם ישראל שלא לרתום למחרשה אחת שני בעלי חיים שאינם בני אותו מין, למשל שור וחמור.

ציווי זה נכתב בסמוך לשתי מצוות נוספות בעלות עקרון זהה הנקרא כלאיים: "לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב, ט) – לא לזרוע באדמה שני גידולים שונים בזריעה אחת; "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו" (שם, יא) – לא ללבוש בגד אחד המורכב מצמר ופשתן יחדיו.

שלוש מצוות אלו חולקות עיקרון משותף וזהה שתכליתו בשמירה על ייחודיותו של כל דבר והימנעות מחיבור לא רצוי או ראוי.

פרשנויות רבות ניתנו על ידי חכמי ישראל לדורותיהם למצווה זו, אך אני בחרתי להתמקד דווקא באלו שמהן נוכל להקיש על החיים בדורנו, בתקופתנו על שלל אתגרינו.

בטרם אעשה כן, אבהיר כי לא רק במלאכת החרישה עסקינן כי אם במלאכות נוספות ורלוונטיות לימינו אנו, מהרכבת ממשלה ועד למסע אלונקה בצבא.

נתמך אני בדבריו של הרמב"ם (כלאים פרק ח) שטען כי אין לדבוק דווקא בבעלי החיים המוזכרים בפסוק - השור והחמור, אלא יש לראות בהם שם כולל לשני בעלי חיים השונים זה מזה בתכלית, משום שתכונותיהם שונות זו מזו במהות.

משום כך, כשם שאסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו, כך אסור הדבר לגבי שני בעלי חיים אחרים ושונים. יתירה מזאת, נאסרו על בעלי החיים השונים זה מזה גם מלאכות אחרות כגון סחיבת עגלה, דישה ועוד.

ספר החינוך (מצווה תקנ) מבאר את הסיבה הבאה: "מטעמי המצווה, עניין צער בעלי חיים, שהוא אסור מן התורה. וידוע, שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינם, וכל שכן לעשות עמהם מלאכה. וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינים גם כן ידבקו לעולם במיניהם".

בעל ספר החינוך מוסיף מסקנה הנוגעת לבני האדם: "וכל חכם לב מזה ייקח מוסר, שלא למנות שני אנשים לעולם, בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים זה מזה בטבעם ומשונים בהנהגתם - כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם, אשר להם נפש משכלת".

האם יש בכך לרמוז דבר וחצי דבר בעת הזו דווקא למנהיגינו הנבחרים, לפוליטיקאים הוותיקים והחדשים ולכל מי שיש לו "נפש משכלת"? יחליט הקורא המשכיל.

ה'אבן עזרא' בביאורו לפסוק זה כותב כך: "השם חמל על כל מעשיו, כי אין כוח החמור ככוח השור". כלומר, החמור חלש מהשור ועל כן אם יאולצו הם לחרוש יחדיו, יתאמץ החמור באופן חריג ביחס לשור בכדי לעמוד בקצב, בתפוקה הנדרשת ובמשימה הכוללת, אם לא יתמוטט בטרם עת. מאמץ יתר זה עלול לגרום לו ל"שברי מאמץ", לכאב ולצער שניתן למנעו מלכתחילה עם קצת רגישות, מחשבה והבנה.

המסקנה הנובעת מדבריו של האבן עזרא בנוגע לבני האדם, הינה כי נדרשת מעמנו תשומת לב מיוחדת שעה שמחברים אנו בין אנשים שונים לביצוע משימות זהות לאורך זמן. דגש מיוחד הוא בהימנעות רבה ככל הניתן, מעירוב וציוות יחדיו של בעלי יכולות פיזיולוגיות מובנות, השונות זו מזו באופן מובהק, במשימות ופעילויות הדורשות מאמץ פיזי מתמשך לאורך תקופה ארוכה, דוגמת פעילות ספורטיבית אינטנסיבית ותחרותית, מלאכות פיזיות עצימות כבנייה, ושירות כלוחמים ביחידה צבאית מבצעית.

במילים אחרות וברורות - יש להימנע ממצב בו בעלי מאפיינים פיזיולוגיים ויכולות פיזיולוגיות השונות מהותית זו מזו, כדוגמת גברים ונשים, ידרשו לעמוד יחדיו, בעת ובעונה אחת, במשימות פיזיות עם אמות מידה זהות והישג נדרש זהה במטרה להשיג בסופו של כל עימות ואתגר- ניצחון ברור על כל אויב וצר.

התעקשותם של אי אילו גורמים ממניעים שונים, על קיומו של שילוב לא ראוי לכאורה, עלול לפגוע באפקטיביות ובעמידה במשימה- ניצחון, ביעילות ובאיכות הביצוע- המחיר, ובגוף האדם אשר אינו בנוי או מותאם לאתגר הפיזי ועל כן אינו רלוונטי בהכרח למשימה זו, שעה שבאחרת, המותאמת ליכולותיו ויתרונותיו היחסיים, יכול הוא להתעלות על השאר.

מסר ברור למנהיגים ולמפקדים הובהר בכתביו של מר"ן עובדיה יוסף זצ"ל: "...ולא רק בחרישה הדבר אסור אלא כל מלאכה, וכן אם מושך בהם את העגלה, או אם הנהיגם כאחד, עובר על איסור מן התורה. ואפילו כשהוא מנהיגם בקול בלבד, שצועק עליהם, אסור".

משמע, המאמן המדרבן בצעקות ובקריאות ספורטאי וספורטאית לעמוד באותו רף הישגי בהכרח- חוטא. המפקד הדורש מלוחם ולוחמת לעמוד באותו רף הישגים ודרישות באימונים, במלאכות פיזיות קשות ומסעות משקלים, ועל אחת כמה וכמה במבצעים בהם נדרשת עוצמה רבה המשלבת כוח ומהירות, לצד נתונים פיזיולוגיים נוספים כמשקל, גובה וכיוב'- אותו מפקד לכל הפחות שוגה.