לאומיות ואוניברסאליות
לאומיות ואוניברסאליות

המתבונן בהיסטוריה היהודית יגלה בה אי אחידות, מצד אחד מוצאים אנו בה פעילות המכוונת לתיקון האנושות כולה, ועם זאת אנו מצווים להתכנסות ולהתבדלות במסגרת הלאומית ככתוב: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

כדי ליישב סתירה זו עלינו להבחין בשלוש תקופות בתולדות עם ישראל: התקופה הראשונה, בראשית הדרך, טרם היות ישראל לעם, כאן אנו מוצאים פעילות של אבות האומה לתיקון האנושות כולה, אברהם נקרא 'אב המון גויים' ופעל בכיוון זה כמו שמתאר הרמב"ם: "בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות... והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם א-לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה... וכיון שהיו העם מתקבצים אליו ושואלים לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת - עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה." [הל' ע"ז פ"א ה"ג]

בדרכו זו של אברהם המשיכו גם יצחק ויעקב כמו שמבואר במדרש [ב"ר פר' פד]: "אברהם היה מגייר האנשים ושרה הנשים... יעקב גייר גיורים דכתיב: 'ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו, הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם' [לה ב] ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו ביצחק? כאן כתיב: 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו' - מאי מגורי אביו? - מגוירי אביו".

על הניסיון של האבות לקרב את האנושות לבורא עולם כותב הראי"ה ב"עין איה" [ברכות פ"א קעד]: מטרת הלאומיות בישראל אינה מכוונת להטיב לאומה הישראלית בלבד, לחזק אותה בכיבוש עמים וכיוצא בזה, דבר שכל העמים האחרים משתוקקים להם מרוב אהבת עצמם. מטרת הלאומיות הישראלית היא להביא ברכה ושלימות לכל העולם כולו.

ועל כן כבר בשחר ימיה, טרם היות ישראל לעם, כבר מאז צריך היה להדגיש את העניין הכללי של האומה הישראלית העתידית, ולכן כבר אז הקפידה התורה שלא לקרוא את אבי האומה בשם "אברם", המציין אב לאומה פרטית, אלא "אברהם" - "אב המון גויים", אב לכל העולם כולו, וכל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה.

אלא שבמבחן התוצאה דרכו זו של אברהם לא הצליחה להביא תוצאות מקוות לאורך זמן, מכל הרבבות שנתקבצו סביב אברהם, לא הצליחו תלמידיו של אברהם להנחיל את אמונתו ומורשתו של אברהם לדורות הבאים, והראיה שמכל הרבבות הללו לא מצא אברהם אפילו בת אחת שתהיה ראויה לאשה לבנו יצחק, והוא נאלץ להביאה ממרחקים.

ואכן אחרי תקופת האבות עברה היהדות תפנית, עם-ישראל פסק לעסוק בהשפעה על האנושות אלא החל להתכנס בתוך ביתו פנימה, דגלו של ישראל מאז היה דגל "עם לבדד ישכון".

שוב אין אנו מנסים לקרב את האומות ולהכניסם למחנה ישראל, נהפוך הוא, אפילו כאשר הנכרי בא מעצמו להתגייר, לא זו בלבד שאין אנו מתלהבים ויוצאים מגדרנו לעודד אותו להתגייר, אלא אנו מנסים להקשות עליו את הכניסה ואומרים לו: "מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופים ומסוחפין ומטורפין ויסורין באין עליהן" [רמב"ם, הל' איסורי ביאה פי"ד ה"א] זו היא תקופתנו שהיא התקופה השניה, תקופה שהאומה הישראלית מסתגרת ובונה את עצמה מבפנים.

אלא שהתקופה הזו אינה סופית, אלא היא שלב ביניים הכרחי עד אשר עם ישראל יצליח להגיע לייעודו הלאומי, ואז תתחיל התקופה השלישית, שלפי המבואר בספרי הנביאים לאחר שעם ישראל יגיע לשלמותו הלאומית אז הוא יתפנה להביא את השלמות לאנושות כולה, ככתוב: "ואתנך לברית עם לאור גויים" [ישעיה מב ו] "ונתתיך לאור גויים להיות ישועתי עד קצה הארץ" [שם מט ו]

כפי שתיאר זאת הנביא ישעיה: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים" [שם ב ב-ד].