הסכמה לאומית וחקיקה דתית

את המאבק נגד הסטטוס קוו לא מנהל הרוב החילוני - זה סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, או ליתר דיוק מישהו רוצה שנקנה את הסיפור הזה.

הרב אברהם וסרמן , כ' בחשון תש"פ

דעות הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

הייתי שותף לאחד הדיונים במכון ידעיה, ומתחילה סברתי שהמסמך המסכם מביע גם את דעתי באופן מלא. לאחר הפרסום והכתבה הנלווית – ביקשתי להסיר את שמי מרשימת התומכים. וכדברי רבא בגמרא "דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי" (עירובין קד, א).

יש הסכמה לאומית: החוק בכנסת

דעתי, וכפי שהצגתי אותה בדיון, ובכמה מאמרים בערוץ 7, היא שההסכמה הלאומית כבר קיימת, מכח החוק בכנסת שהסכימו עליו בראשית המדינה. מכיון שהכנסת לא שינתה את החקיקה – הרי שההסכמה הלאומית עומדת בעינה. הרצי"ה קוק נשאל כיצד הדתיים, שהם מיעוט, כופים דעתם על הרוב? והשיב בשאלה – "חוקי הכנסת מחייבים אתכם או לא? הכנסת לא קובעת הלכה אבל היא קובעת סדרי-ציבור.

התנפלויות וזריקת אבנים אינן מדרך התורה... (לכן למשך זמן מה היה הרצי"ה חבר בליגה נגד כפיה דתית. במובן זה בלבד). עם זאת יש להשתדל באמצעות חקיקה בכנסת שסדרי הציבור לא יהיו הפקר... בכל צבור יש חילוקי דעות, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית והכנסת מורכבת מנבחרי הציבור, ומבטאת את הגוונים השונים שבאומה ומכריעה על פי רוב ומיעוט.

מתוך כך השגנו כמה דברים, בודאי שאין זה מספק אותנו ואנו מקוים שמתוך סבלנות נשיג יותר. אתם קוראים לזה 'כפיה דתית', אבל זאת החלטה של הכנסת ומה שהיא מחוקקת מחייב את כולנו" (שיחות הרצי"ה, צבא וישיבה, תשכ"ח).

יש לשים לב, שהרצי"ה עצמו מציין שהמצב אינו מספק אותנו, ובהקשר פוליטי נח יותר – נשאף להשיג חוקים יותר טובים לפרהסיא היהודית! זו הדרך של הסכמה לאומית. 

האווירה בשנים האחרונות שכמעט מייתרת את הכנסת, כשכל פקיד עושה במדינה כבתוך שלו, וקבוצות מיעוט נוגסות בסטטוס קוו כפי שנעשה לאחרונה בכמה ערים – נובעת מחולשת השלטון המרכזי. אותו עלינו לחזק כדי לא לאבד את הדמוקרטיה, שהיא כדברי אפלטון המשטר הרע במיעוטו. את החוקים הקיימים יש לחזק, לסתום את הפרצות שנעשו לאחרונה, ולדאוג לקיומם המלא.

הדיבורים אודות הצורך בהסכמה לאומית שכביכול לא קיימת – מה שהפוך מהאמת – גורמים לכך שלבסוף לא יישאר כלום ממה שהושג בעמל רב כשגדולי הדור, הרבנים הרצוג, ישראלי, וחבר הרבנים שעל יד הפועל המזרחי, דרבנו את נציגי המפד"ל לחוקק את החוקים החשובים הללו. 

המודל שמנפנפים בו כל העת הוא השבתת כלי הרכב הפרטיים ביו"כ בלי חוק. אלא שזו ראיה לסתור! תחבורה ציבורית אסורה בחוק ביו"כ כמו בשבת, והתחבורה הפרטית בשבת אינה מושבתת מרצון... הסיבה להשבתת התחבורה הפרטית נמצאת  במקום אחר לגמרי – הזיק היהודי המתעורר ביו"כ גם אצל מי שכל השנה לא מחצין אותו.

כעיקרון, בכל תחום בחיינו – גיוס לצבא, תשלומי מסים ועוד – ברור שחייבים לחוקק חוק ואי אפשר לסמוך על רצון טוב. מה שחיוני – הופך לחוק.

אשליית הרוב 

את המאבק נגד הסטטוס קוו לא מנהל הרוב החילוני - זה סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, או ליתר דיוק מישהו רוצה שנקנה את הסיפור הזה, והצליח לפחות אצל חלקנו. זו קבוצה קטנה וקיצונית של ליברלים שלאחרונה גם גרמה לביטול האירוע של הרב פירר (זה לא בהכרח אותו גורם, אבל אותה אג'נדה). לכן את המאבק יש לנהל נגד קבוצת מיעוט זו שהסמכה לאומית רחבה לא מעניינת אותה. מה שקובע הוא "הציבור הנאור" והם מינו עצמם לכאלה. 

ככלל – אף שיש חוקים המתקבלים מתוך הסכמה לאומית, חוקים רבים מספור (אולי אפילו רוב החוקים) מתקבלים בהסכמים קואליציוניים, כשמפלגה קטנה מצטרפת ויש לה דרישות חקיקה. או כשמופעלת משמעת קואליציונית המכריחה את החברים להסכים.

האמירה שרק הסכמה לאומית תסדיר את ענייני הדת והמדינה אומרת למעשה שזו הלכתא למשיחא ולא שום דבר מעשי. מציעים גם כל מיני אמנות. אך אלו אינן אלא אשליה. אין מישהו משמעותי בקבוצות הלוחמות נגד הפרהסיא היהודית שמתכוון ליישם אותן, ובינתיים הם ממשיכים להרוס את מה שנותר מהיהדות בפרהסיא.

אמנת גביזון-מדן היא דוגמה טובה לאשליה כזו, שהרי פרו' גביזון אינה מקובלת בקרב גופים אלה ("יש לה אג'נדה" אמר פרו' ברק כששלל את צירופה לביהמ"ש), שקבלו בתרועה את הוויתור על תחבורה ציבורית שמופיע בו ללא אימוץ החלק הפחות נח להם... 

הכרסום בסטטוס קוו לא נובע מעצם הגדרתו 'כפיה', אלא – כנכתב לעיל – ממאבק של מיעוט לוחמני שיצר אז וגם היום את הרושם כביכול הרוב מתנגד. נוספה לכך חולשתו של הציבור הדתי ונציגיו הנבחרים, הנובעת מכמה סיבות, ובהן השפעת התעמולה הנגדית שלא זכתה למענה ראוי. 

יחד עם זאת, אנו שואפים כי גם הנושאים ההכרחיים – קיומו של הפרט, קיום האומה, קיום התורה והעולם – יתקיימו גם מבחירה ושיתוף הרצון שלנו. כמו במתן תורה כשאמרנו "נעשה ונשמע", כך גם כל העניינים ההכרחיים ייעשו באהבה ושמחה.