מותר להתחרט מהבטחה לתת מתנה?

בפרשה עפרון הציע לאברהם את מערת המכפלה במתנה, אך אברהם לא הסכים לקבל אותה במתנה אלא ביקש לרכוש בתמורה כספית מלאה. מאמר זה עוסק בשאלה האם אדם שהבטיח לתת מתנה יכול להתחרט ולמכור את החפץ.

הרב ישועה רטבי , כ"א בחשון תש"פ

יהדות מתנה מכל הלב
מתנה מכל הלב
צילום: יעקב אפללו

שאלות:

א)- אדם פרסם באתר יד-2 שהוא מעוניין למכור כורסה במחיר מסוים. לאחר שעבר זמן והכורסה לא נמכרה הוא אמר לחברו שייתן לו את הכורסה במתנה. למחרת התקשר אליו אדם וביקש לרכוש את הכורסה, האם מותר לו למכור את הכורסה או שהוא מחויב לתת את הכורסה במתנה לחבר כפי שהבטיח לו?

ב)- אדם חשב לתת סכום כסף מתנה לחתן. לאחר מכן שמע שיש התארגנות למתנה קבוצתית בסכום קטן יותר, האם יכול להצטרף לקבוצה ולתת מתנה קטנה יותר ממה שתכנן?

תשובה:

א)- אדם שהבטיח לתת לחברו מתנה קטנה - אסור לו לחזור בו ללא סיבה, כי המוטב סמוך ובטוח בקבלת המתנה. ואם חוזר בו נקרא מחוסר אמנה.

ב)- אדם שהבטיח לתת לחברו מתנה גדולה - מותר לו לחזור בו, ולא לתת את המתנה, כי המוטב איננו סמוך ובטוח שיקבל את המתנה.

ג)- הגדרת מתנה קטנה או מתנה גדולה - היא סובייקטיבית ותלויה בדעתו של נותן המתנה. לכן אם הכורסה נמצאת במצב לא הכי טוב - המתנה יכולה להיחשב כמתנה קטנה ואסור לו לחזור בו, אך אם מדובר בכורסה יקרה במצב טוב - המתנה יכולה להיחשב כמתנה גדולה ומותר לו לחזור בו. כמו כן צריך לבחון האם המוטב היה סמוך ובטוח בקבלת המתנה, לפעמים גם במתנה קטנה המוטב לא סמוך ובטוח שיקבל את המתנה, במיוחד בחפץ שעומד למכירה, לכן אין איסור לנותן לחזור בו ממתן המתנה.

ד)- אדם שהבטיח לתת לעני מתנה גדולה - אסור לו לחזור בו, כי להבטחה לאדם עני יש גדר של נדר.

ה)- כאשר אין גמירות דעת מצד נותן המתנה לתת את המתנה - רשאי בעל המתנה לחזור בו גם ממתנה קטנה.

ו)- ממידת חסידות אין לאדם לחזור בו מדיבורו, וגם אם מדובר במתנה גדולה.

ז)- אם בעל המתנה לא פנה למוטב ולא אמר לו שבכוונתו לתת לו מתנה, הוא רשאי לחזור בו. לכן אדם שחשב לתת סכום כסף לחתונה, ולא אמר זאת לחתן ולכלה - יכול לאחר מכן להתחרט ולהשתתף במתנה קבוצתית בסכום נמוך יותר מהסכום שחשב לתת.

ח)- בכל המקרים הנ"ל, לא ניתן לכפות בבית דין על נתינת המתנה, כי אין אפשרות להוציא מאדם רק על סמך הבטחה ללא קניין. אומנם כאמור לעיל, עדיין יש איסור למבטיח לחזור בו משום כדין מחוסר אמנה.

חזרה מנתינת מתנה

במסכת בבא מציעא דף מט עמוד א מבואר שלדעת רבי יוחנן, אסור לאדם לחזור בו מדיבורו, והחוזר בו מדיבורו, יש בו משום מחוסר אמנה. אך לגבי מתן מתנה יש לחלק בין מתנה גדולה לבין מתנה קטנה. המבטיח לתת לחבירו מתנה קטנה - קיים איסור לחזור מההבטחה, כי המוטב סמוך בדעתו שיקבל את המתנה. אבל אם אדם הבטיח לתת לחברו מתנה גדולה, הוא רשאי לחזור בו, כי המוטב לא סומך בדעתו שבאמת הוא אכן יקבל את המתנה הגדולה שהובטחה לו. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רד סעיף ח.

הריטב"א (דף מט.) כתב: "ולא אתפרש כמה היא מתנה מועטת, והכל לפי מה שהוא". כלומר, מתנה מרובה או מתנה קטנה - תלויה בנותן האם הוא אדם אמיד או ללא יכולות כלכליות, לכן יתכן שלאדם אמיד - תחשב המתנה כמתנה קטנה ולא יוכל לחזור בו, ולאדם שאינו אמיד - תחשב המתנה כמתנה גדולה ויוכל לחזור בו.

הרשב"א (מובא בנימוקי יוסף דף כט. ד"ה מתנה) כתב: אותו חילוק קיים ג"כ גבי דיבור על מכר גדול, שיכול לחזור בו, ולא הוי מחוסר אמנה, אבל אם דיברו על מכר קטן, אינו יכול לחזור בו ורק את זה אסר רבי יוחנן. מכאן, שאם מוכר אמר לקונה שימכור לו מוצר מסוים במחיר זול, אם מדובר בהוזלה משמעותית, נחשב הדבר למתנה גדולה ויכול לחזור בו, אך אם מדובר על הוזלה קטנה - המוכר לא יכול לחזור בו.

הר"ן (מסכת בבא מציעא דף מט עמוד א) סייג: "אבל בנשתנה השער - הרי זו כמתנה מרובה, ולא סמכא דעתו". כלומר אם המוכר הבטיח לתת הנחה - הוא לא יכול לחזור בו ללא סיבה, אך אם המוכר חוזר בו בגלל סיבה מוצדקת, למשל המחירים השתנו - יכול לחזור בו ככל מתנה גדולה. (עיין בהרחבה בסעיף יא).

השולחן ערוך בסימן רמט סעיף א כתב: "האומר ליתן מתנה מועטת לחבירו וחזר בו - הרי זה ממחוסרי אמנה". השולחן ערוך כך פסק גם בסימן רד סעיף ח, וגם בסימן רמא סעיף א.

הט"ז (על סימן רמט סעיף א) הביא את דברי הגמ' במסכת סוכה דף מו עמוד ב: "ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא, דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר למדו לשונם דבר שקר". (אדם שהבטיח לתת מתנה לילד - יקיים את דברו, בכדי לא ללמד את הילד לשקר).

הבטיח לעני לתת מתנה - בירושלמי (מסכת בבא מציעא פרק ד הלכה ב) מובא: "ר' יעקב בר זבדי, ר' אבהו בשם ר' יוחנן: אמר ליתן מתנה לחבירו, וביקש לחזור בו - חוזר. אמר בשעה שאמר צריך לומר בדעת גמורה, (בשעה שמבטיח לתת את המתנה צריך שתהיה גמירות דעת לתת באמת את המתנה), מבתר כן אין חזר ביה לא חזר ביה. הדא דתימר בעני (שהבטיח לתת מתנה), אבל בעשיר (שהבטיח לתת מתנה לעני) - נעשה נדר".

השולחן ערוך בסימן רמג סעיף ב (וכן בסימן קכה סעיף ה) פסק: אם מקבל המתנה הוא עני - לא ניתן לחזור בו. משמע שגם במתנה גדולה אין אפשרות לחרטה ללא סיבה מוצדקת, שכן בצדקה אמירה מחייבת כמו נדר, ובנדר אין הבדל בין מתנה גדולה למתנה קטנה. (כך מבואר בירושלמי מסכת בבא מציעא פרק ד הלכה ב).

לחזור ממתנה כשלא הייתה גמירות דעת

בירושלמי (מסכת בבא מציעא פרק ד הלכה ב) מובא: רב ציווה לשמשו, שאם הוא אומר לו לתת מתנה, עליו להבחין בין עשיר ובין עני. לעני עליו לתת מיד, אך לעשיר על העוזר לחזור ולוודא, שרב אכן רוצה לתת לו את המתנה. דברי הירושלמי הובאו גם ע"י הרי"ף (מסכת בבא מציעא דף כט עמוד ב).

בשו"ת בצל החכמה (חלק ה סימן קסא) ביאר: רב לא אמר למוטב שהוא מעוניין לתת לו מתנה, לכן הוא יכל לחזור בו (במתנה לאדם עשיר). כאשר אין גמירות דעת מצד נותן המתנה לתת את המתנה - רשאי הוא לחזור בו.

בשו"ת בצל החכמה (חלק ה סימן קסא) עוד מובא: "דהא דקיי"ל דהחוזר בו במתנה מועטת - הוי ממחוסרי אמנה, היינו דוקא כשבשעת אמירתו ליתן אותה מתנה מועטת - נראה שגמור בדעתו ליתנה, דבזה סמכה דעתו של המקבל, אבל כשיש קצת הוכחה שלא גמר עדיין בדעתו ליתנה, אף שאומר ברורות שיתן לחבירו כך וכך - אין בחזרתו משום מחוסר אמנה".

מכאן שאם נותן המתנה מעט מתלבט אם לתת את המתנה, או שיש אומדנא שלא הייתה גמירות דעת מצד נותן המתנה לתת את המתנה - יכול הנותן לחזור בו גם ממתנה קטנה.

מידת חסידות: כלל לא לחזור בו

ממידת החסידות שאדם לא יחזור בו מדיבורו. וכך כתב המאירי (מסכת ב"מ דף מט.): "דרכם של חסידים לקיים דבורם בכל מה שהם מתנים, וקצת חסידים נאמר עליהם שאף במה שגמרו בתוך לבם, אף על פי שלא הוציאו בפה - היו מקיימים כמו שגמרו בלבם, והוא שאמרו (במסכת) ב"ב (דף פח עמוד א): דובר אמת בלבבו-  כגון רב ספרא".

הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה יג) כתב: "משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו, ועל הן הן, מדקדק על עצמו בחשבון ,ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן, ונותן דמי המקח לאלתר, ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה, (אינו) מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו, ואם נתחייבו לו אחרים בדין - מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן, ולא ירד לתוך אומנות חבירו, ולא יצר לאדם לעולם בחייו, כללו של דבר יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים מן הנעלבים ולא מן העולבים, ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג בס"ק קפג) כתב: "המבטיח את חברו להיטיב עמו וישקר דבריו וישים לאל מלתו, כי אחרי אשר אמר להיטיב עמו בלשון הבטחה ובטח בו לב חברו - אין לו לחלל הבטחתו, כי זה דרך שקר, והוא כאדם עבר ברית, שנאמר (צפניה ג, יג): "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית". וכן האומר לתת לחברו מתנה מועטת אף על פי שלא הזכיר לשון הבטחה. ואמרו רבותינו (ב"מ מט): כי יש בו משום מחוסרי אמנה, כי לב חברו סומך עליו ובוטח בו, אחרי שהמתנה מועטת, כי נתון יתן לו".

בשולחן ערוך הרב (הלכות מכירה ומתנה ושליח ואפוטרופוס סעיף א) מובא: "וירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבות לבו, שאם חשב וגמר בלבו למכור לו בסכום זה, והלה לא ידע ממחשבתו, והוסיף לו על סכום זה - לא יקח ממנו כי אם סכום זה שגמר בלבו, לקיים מה שכתוב ודובר אמת בלבבו. וכן הלוקח שגמר בלבו לקנות בסכום כך וכך - אין לו לחזור בו. (וכן כל כיוצא בזה בשאר דברים שבין אדם לחבירו - יש לו לקיים מחשבות לבו אם גמר בלבו לעשות איזו טובה לחבירו ויש בידו לעשותה, אבל צרכי עצמו כל שאין בהם סרך מצוה - אינו צריך לקיים אפילו מוצא שפתיו)".

ובסעיף ב: "ומכל מקום בשעה שאומר לו ליתן לו - צריך לומר בדעת גמורה, (שבאמת יתכוון לתת את המתנה ולא יאמר לחברו שרוצה לתת לו מתנה אם אין בכוונתו באמת לתת), ולא יהא בדעתו לשנות, כי לדבר אחד בפה ואחד בלב - אסור מן התורה, שנאמר איפת צדק והין צדק יהיה - מה תלמוד לומר הין צדק, והלא הין בכלל איפה? אלא שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק".

לתבוע את המבטיח בב"ד

בכל המקרים הנ"ל, לא ניתן לכפות בבית דין על נתינת המתנה, כי אין אפשרות להוציא מאדם רק על סמך הבטחה ללא קניין. אומנם כאמור לעיל, עדיין יש איסור למבטיח לחזור בו משום כדין מחוסר אמנה. במשנה במסכת שביעית פרק י משנה ט מובא: "וכל המקיים את דברו - רוח חכמים נוחה ממנו".

בשו"ת ראנ"ח (סימן קיח) מובא: בכל מקום שכתוב: "אין דעת חכמים נוחה הימנו" - יש גם איסור: "ואף על פי שאין לנו אלא אין דעת חכמים נוחה הימנו, אבל אין בית דין כופין אותו בשום כפיה שבעולם, מכל מקום איסורא איכא".

הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פרק ג הלכה א) כתב: "הנותן מתנה לחבירו - אין המקבל זוכה בה אלא באחד מן הדרכים שהקונה זוכה בהן במקחו. אם מטלטלין רוצה ליתן לו - עד שיגביה, או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה, או יקנה באחד משאר הדברים שהמטלטלין נקנין בהן, ואם קרקע או עבדים נתן לו - עד שיחזיק כדרך שמחזיק הלוקח, או עד שיגיע שטר מתנה לידו, אבל בדברים - לא זכה המקבל, אלא כל אחד מהן עדיין יכול לחזור בו".

מדברי הרמב"ם אנו למדים, שדין מתנה כדין המקח, ואין דיבור מועיל אלא צריך קניין, ואם לא בוצע קניין - בית הדין לא יוכל להוציא בגלל הבטחה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רמא סעיף א.

לשאלות בדיני ממונות - ניתן לשלוח מייל אל: bdmitzpeyeriho@gmail.com