למה דווקא כנען?

תניה רגב , ל' בחשון תש"פ

יהדות נוף בארץ ישראל
נוף בארץ ישראל
צילום: עצמי

'''למה לא ברלין בעצם?' שואל אריאל הורביץ בשיר שנכתב על בסיס שיחה תמימה בין שני חיילים אותם שמע במקרה בבית קפה תל-אביבי. השיר מתייחס (בציניות רבה יש לציין) לחיים הנוחים להפליא, שלא לומר הזולים, בבירה הנקייה והמסודרת של גרמניה.

השיר גם מתכתב עם שיר נוסף, 'גרה בברלין'. שיר שהמילים שלו, שחיבר קובי לוריא, מספרות כמה נהדר לגור בברלין, לשתות קפה באלכסנדר פלאץ, לעבוד בבוטיק בפרידריך שטראסה ולחלוק אהבה מזדמנת עם האנס. אז למה לא ברלין בעצם?

התנ"ך שואל בדיוק את השאלה הזאת - אבל מהכיוון ההפוך: למה כנען? לפעמים נדמה שמשה טעה בניווט. דווקא פה? בכנען? – ארץ שהרריה נחושת ואדמתה ברזל, ארץ שנתונה בין שתי מעצמות הענק היושבות על גדת הפרת החידקל והנילוס והמתקוטטות ביניהן על אדמת כנען הקטנה שלחופי הים התיכון, והכי גרוע: ארץ שעבודת האלילים שבה שטופת זימה וגילוי עריות.

מי שמכיר את סיפורי האבות יודע, שהם עצמם חיו על הקו כנען/מצרים/חרן. ירדו למצרים על מנת להתאושש בשנות הבצורת הקשות ונסעו לחרן על מנת להתחתן. כך אברהם, כך גם יצחק, השם פעמיו אל גרר הפלישתית בגלל הרעב, ומצווה על ידי ה-אלהים: "אַל-תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ" (בראשית כ"ו ב'). יצחק השולח את יעקב בנו חרנה למצוא לו אישה - אך מברך אותו בברכת הארץ: "וְאֵ֤-ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ .. וְיִֽתֶּן-לְךָ֙ אֶת-בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת-אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן אֱ-לֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם: (בראשית כ"ח ג-ד). איך אפשר להסביר את תנועת הרצוא ושוב הזו, מן הארץ ואליה?

קריאה מדוקדקת בתחילת פרק כ"ו בבראשית חושפת חילוף מעניין בין צמד מילים: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה', וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה:  שְׁכֹן בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ:..." (פסוקים ב-ג). הכפילות 'שכן' ו'גור' הולידה לא מעט פירושים, דוגמת ההבחנה בין הוראה למקנה ולרועים לציווי (שכן) המופנה כלפי יצחק עצמו (גור), או ההבדל בין קריאת כיוון כללית לצד התייחסות לרגע נתון בחיי יצחק. כיוון פרשני נוסף ניתן למצוא בדברי ה'כלי יקר' בן המאה השבע עשרה:

"..ובזה מיושב מה שכתוב  מתחלה 'שכון בארץ', ואחר כך אמר 'גור בארץ', כי שכון משמע יותר דירת קבע מן גור שהוא לשון גרות, לפי שמצד קניית השלמות הרוחנית בארץ הזאת תשכון בה כתושב, אבל מצד קניית הברכות הגופנית תהיה בו כגר, זה הוא שאמר גור בארץ הזאת וגו'"

יש בישיבה בארץ צד אחד של קבע – 'שכן בארץ', אבל יש בה גם צד של ארעיות – 'גור בארץ הזאת'. הכלי יקר מציע שהקבוע הוא הרוחני (השראת השכינה) ואילו הארעי הוא החומרי. אנחנו מעוניינים להציע הבנה אחרת, במובן מסוים הפוכה. הגרות איננה זרה לעולם המחשבה המקראי.

אחד הפסוקים המכוננים המובאים אגב דיני השמיטה והיובל, קניין הקרקע וגאולתה, קובע כי: " וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי."  (ויקרא כ"ה כ"ג). מהי המשמעות של מולדת שהיא 'על תנאי'? שהיא שייכת לעם היושב עליה באופן חלקי בלבד, ארץ שבה התושב הקבוע הוא בה בעת ה'זר' שהארץ עשויה להקיא אותו בכל עת? יסוד הגרות עוקר את היכולת להתייחס אל הארץ כנכס השייך לאדם או לאומה.

מחד, זו הארץ המובטחת, מאידך, היא מובטחת על תנאי. התניה המטמיעה בתפיסת המולדת היהודית/ישראלית את העיסוק התמידי בשאלת ההצדקה המוסרית לישיבה בארץ. עיסוק שיש בו צד מאיים, עצם רעיון הארעיות – בוודאי לאחר אלפיים שנות גלות, אולם גם חתירה עיקשת לזיקוק המידות, התנהלות ההופכת אותנו לראויים לשבת על האדמה הזאת.

שבת שלום,

תניה רגב וצוות עמותת יסודות-המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה במכללת הרצוג.