הר הבית, האם הגיעה העת?

סימנים רבים מורים על כך שהגיעה העת לפחות להתחיל לעבור לשלב הבא, וכמאמר הפסוק "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד".

ישראל מלמד , ג' בכסלו תש"פ

דעות יהודים בהר הבית
יהודים בהר הבית
צילום: להב אררט

בהושענא רבא זכיתי לבוא להתפלל אצל שריד בית מקדשנו הכותל המערבי, (לצערי לא הספקתי לטבול, לכן לא תכננתי לעלות להר) וכל משך התפילה, תוך כדי שאנו מנסים להתרכז בתפילה, שמענו מגשר המוגרבים התפרצות של שירה אדירה ושמחה, שהיה קשה להישאר אדיש לה, של העולים להר.

ההרגשה הייתה שאנו חוזים בתהליך של "המחזיר שכינתו לציון". הרגשתי שהשכינה חוזרת עם בניה ואני נותר לעמוד בחוץ. וברוך השם השנה בסוכות נשבר השיא של כל הזמנים מאז נחרב בית המקדש לפני כ2000 שנה, ועלו להר 3881 יהודים.

אומנם זה פרומיל מקרב העולים לירושלים, אבל צריך לזכור שאת כל המהפכות והתנועות בעם ישראל הובילו בתחילה יחידים. בקום המדינה היו בארץ ישראל פחות מ-6% מהעם היהודי.

אחת השאלות המעניינות היא- מה גרם לאחרונה לפוסקי הלכה ורבנים רבים לתמוך ולעודד את העליה להר? והאם השתנתה המציאות מלפני שלושים שנה שאז בודדים תמכו בכך? במיוחד מעניינת העובדה שרבים מרבני הציונות הדתית ומתלמידי הרב צבי יהודה, שהתנגד לעיסוק בהר הבית בימיו, הגיעו למסקנה שכעת המצב שונה.

במאמר זה אני מנסה לטעון שהמציאות השתנתה לבלתי הכר, וסימנים רבים מורים על כך שהגיעה העת לפחות להתחיל לעבור לשלב הבא, וכמאמר הפסוק "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד".

אחת המחלוקות הגדולות שהיו בראשית הציונות הייתה על שאלת "שלושת השבועות" המופיעות בדברי חז"ל על פי שיר השירים. שבועה זו חוזרת שלוש- ארבע פעמים בשיר השירים "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" ופרשו חז"ל שמדובר בשבועות שהשביע הקב"ה את ישראל ואת אומות העולם, כאשר שתיים מהן עוסקות באיסור עליה לארץ בכוח נגד הרצון האלוקי "שלא יעלו בחומה, ולא ימרדו באומות" כלומר שלא יעלו לארץ בחוזקה ובמלחמה ולא ימרדו בשלטון של אומות העולם עליהם.

הרבי מסאטמר כתב על כך ספר שלם הקובע שישנו איסור לצאת מהגלות בעצמנו שהרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו" ולא יכול להיות שנשוב לארץ ללא שחזרנו בתשובה וללא שהשם ישיב אותנו אליה בדרך ניסית. וכן הוא סבר שאסור לעם ישראל לקחת את הגאולה בכוח הזרוע, תוך כדי מרידה באומות העולם שהשם השליטם עלינו בזמן הגלות. כיום חלק מהתומכים בעלייה לארץ ובציונות, אך מתנגדים לעליה להר הבית מסבירים שעיקר עניין השבועות נאמר על בניין בית המקדש, ואומרים שבעניין זה הם סוברים כמו סאטמר (על פי דברי הגר"א בפירושו לשיר השירים).

כמה תשובות נאמרו בזמנו בעניין זה על ידי גדולי ישראל, מדוע הציונות והקמת המדינה אינן סותרות את השבועות:

אסור למרוד באומות העולם, אך מותר לעלות לארץ בהסכמת אומות העולם- וכך היה בהצהרת כורש ובהצהרת בלפור שניתנה הסכמה מאומות העולם.

לשון השבועה אומרת "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" אבל כאשר היא תחפץ ויתעוררו הכיסופים בליבות עם ישראל אל ארץ ישראל, זהו הסימן שהגיע הזמן. 

תשובה נוספת מסבירה שעצם העובדה שנפתחת אפשרות טכנית מעשית לישוב הארץ מוכיחה שהגיע הזמן. כלומר, ברור שבכל הדורות נוהגת מצוות ישיבה בארץ ישראל, אבל עקב הסכנות והקשיים המרובים בעליה, והמחסור בתנאים פיזיים לקיום בארץ, לא יכלו לקיים את המצווה כדברי התוספות במסכת כתובות. אבל מרגע שניתן לקיים בטלו השבועות וחובה לקיים בהקדם האפשרי. 

תשובה כללית יותר אומרת שזהו מדרש אגדה ואינו להלכה ולא הוזכר בספרי הפוסקים. תשובה זאת אינה משיבה לגמרי, שהרי ידוע שדברי חז"ל נאמרו בדרגת חכמה שיותר גבוהה מנבואה בבחינת "חכם עדיף מנביא" ואם כן צריך להבין מה העומק של דבריהם, ומה הוא מלמד על סדרי הגאולה.

ניתן להסביר שהמדרש על "שלושת השבועות", בא ללמד שלאומות העולם יש חלק מרכזי בתהליך הגאולה, שעם ישראל הוא כמו "לב באומות" והגאולה אינה תהליך פרטי שלו שבא במנותק מתיקון האומות ואף מנוגד אליהן, אלא כחלק מגאולת העולם כולו ומתוך דיאלוג עם האומות. המציאות ההיסטורית מראה שחז"ל ברוח קדשם היטיבו לחזות את המציאות עד עצם ימינו אלה.

הציונות ניסתה תמיד "לא למרוד באומות" וגם אם ניסתה לקבוע עובדות בשטח ולהילחם על זכויות העם היהודי, תמיד הדבר נעשה תוך דיאלוג עם האומות, ובלי "לשבור את הכלים" ביחסים בין ישראל לאומות העולם. הציונות בתחילתה נתמכה בהצהרת בלפור, מדינת ישראל קמה לאחר ההצבעה באו"ם, ועד עצם היום הזה ניתן לראות עד כמה הסכמת אומות העולם היא דרמטית ומכרעת ביחס לאחיזתנו בארץ ישראל.

יש הלימה רבה בין הסכמת האומות לאחיזתנו במקומות השנויים במחלוקת לבין אחיזתנו שם באופן ממשי (מבחינת פרמטרים של הסכמה לאומית, מצב משפטי, יכולת הרחבת ההתנחלויות במקום, ביטחון במעמד השטחים הללו בעתיד) ויעידו על כך שטחי יהודה ושומרון, הגולן וירושלים המזרחית. אין ספק שכל נדבך שנבנה בתמיכת האומות, משפיע באופן ישיר על הקניין והאחיזה הממשיים בקרקע.  (את העיקרון הזה הבין גם הרצל אבי הציונות המדינית, וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ממשיכו בעניין זה, שהביא למהפכה של ממש בהסכמת ותמיכת האומות בירושלים, בגולן ולאחרונה גם ביו"ש)

לא ניתן במסגרת זאת להקיף את כל הסוגיה של שלושת השבועות אבל אם ניקח את התשובות המרכזיות שהזכרנו ונבחן לאורן את סוגיית הר הבית, נראה שבכל שלושת המימדים הללו ישנו תהליך של שינוי גדול בשנים האחרונות.

1. הסכמת האומות- אי אפשר שלא להתפעל מהשינוי ההיסטורי במעמד של ירושלים בעיני האומות. חוסר ההסכמה האמריקאי ושל כלל המדינות מקום המדינה, להעביר את השגרירות לירושלים, נבע מהסכסוך עם הערבים על ירושלים, כאשר הסכסוך הוא בעיקר על ירושלים המזרחית. כלומר, ברור היה לכולם שגם העברת השגרירות לירושלים המערבית, היא בעצם תמיכה בכך שירושלים ההיסטורית, בעלת המטענים הרוחניים והדתיים שייכת לישראל. ואת ההנחה הזאת העולם המוסלמי ואולי גם הנוצרי לא יכול לסבול. מבחינה מסוימת הצהרת הנשיא האמריקאי דונאלד טראמפ גדולה מהצהרת כורש. כיוון שכורש הסכים לתת לעם היהודי פיסת ארץ שלא הייתה בסכסוך ומריבה בין עמים גדולים, בנוסף לכך, האישור היה רק להקמת מקדש ולא לריבונות. לעומתו טראמפ בהכרזתו מכיר בעצם בעליונותה של ישראל על הדתות האחרות שתובעות את ירושלים. בהצהרתו הוא יוצא נגד למעלה ממיליארד מוסלמים ונוצרים רבים שלא חפצים לראות את ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל.  אם כן, בנושא הסכמת האומות יש שינוי דרמטי במציאות.

2.  מבחינת התעוררות החפץ בליבות ישראל, אם לפני שנים ספורות היה נראה שעם ישראל לא עסוק בכלל בנושא הר הבית. ואפילו הימין הדתי והחרדי לא התעסק בעניין זה מלבד קומץ אנשים קטן ביותר, כיום לא ניתן שלא לראות את השינוי. ההתעניינות בנושא הר הבית הולכת ומקיפה ציבורים הולכים וגדלים, דתיים וחילוניים. די אם נתבונן במספר חברי הכנסת ההולך וגדל שעוסק בעניין זה. אם כן אפשר לראות שהאהבה הולכת ומתעוררת והחפץ הולך וגבר.

3. מבחינת התנאים הטכניים והאפשרות לקיים את המצוות הנוהגות בהר (הרב ישראל אריאל מנה 13 מצוות שמקיימים העולים להר הבית). ובראשם מצוות התפילה שעיקרה בהר הבית כפי שמופיע בתפילת שלמה ובדברי הרמב"ם. כל מי שעלה להר בשנים האחרונות מרגיש את השינוי העצום ביחס השוטרים וביחס המדינה לעולים להר. בפעם האחרונה שעליתי עמדנו בשער המזרח והתפללנו כולנו מנחה בלחש. ולאחר מכן אמרנו חזרת הש"ץ, היחס החיובי ומאור הפנים של שוטרי ישראל השתנה לבלי הכר. וניתן להתייחד ולהתפלל ולא רק לכבוש את ההר ברגליים כבעבר.

מסיבות אלו של השינויים הניכרים בנושא העלייה להר הבית יש היגיון לא להסתמך בעניין זה רק על ציטוטים של רבנים חשובים שהתבטאו בנושא לפני שנים וכיום כבר אינם עמנו, אלא לשאול דווקא את הרבנים והחכמים החיים בדורנו כעת, כיוון שהמציאות השתנתה.  והראיה לכך, שרבנים רבים שינו את דעתם בעקבות הבירורים ההלכתיים והארכיאולוגים והשינויים במציאות כפי שתיארתי. (בנושא ההלכתי כלל לא עסקתי במאמר זה, עסקו בכך רבים וטובים במיוחד בספר הנפלא "הר הבית כהלכה"  שמאגד ודן בעמקות וביושר בכל הדעות ובכל הספרים שעסקו בסוגיה זאת).

דומה שכיום, לפחות בקרב הרבנים הציונים, סוגיה זאת הולכת ומוכרעת אט אט לעודד ואף לחייב את העלייה להר. ועכשיו נותר לנו הציבור להיענות לדפיקות הדוד שמתגלות על ידי הסכמת האומות, על ידי השינוי המדיני מצד הממשלה והמשטרה ועל ידי התעוררות הלבבות והחפץ של ישראל לעניין הר הבית והמקדש.

אבותינו לא נענו לדפיקות הדוד בבית שני אלא רק קומץ חלוצים שעלו והתוצאה הייתה שלא זכינו לגאולה שלמה ולהשראת השכינה בבית השני כמו בבית ראשון כדברי ספר הכוזרי. בדורנו ידועים המחירים הנוראיים של חוסר ההיענות לדפיקות הדוד בפתיחת שערי הארץ טרום השואה כשרק 3% מהעם היהודי עלו לארץ טרום השואה. (אם הבנים שמחה)

יש לנו את ההזדמנות ההיסטורית להיות מהחלוצים שנענים לדפיקות הדוד ולהיענות למתנה הגדולה שזכינו לה בשחרור ירושלים לפני כחמישים שנה, ובאפשרות לעלות להר ולחלום ולהביא לבניין המקדש.