נשבעתי ואקיימה

הרב יוסי יזדי , ו' בכסלו תש"פ

יהדות הרב יוסי יזדי
הרב יוסי יזדי
צילום: באדיבות המצולם

פרשתנו מתחילה בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". בעל ספר 'הלקח והלבוב' כותב ש'באר שבע' מסמל את קדושת השבת, ו'חרן' מסמל את ששת ימי המעשה שיש בהם שליטת 'חרונו של עולם'. והעצה להמשיך קדושת שבת לימי החול, היא על ידי שבועה.

אומרת הגמרא (נדה ל, ע"ב) שכשהאדם יוצא ממעי אמו לאוויר העולם משביעים אותו, "ומה היא השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק ואל תהי רשע".

ולכאורה לא מובן, שהרי ידוע שכל תכלית ביאתו של היהודי לעולם הזה היא בשביל הבחירה, שיבחר בטוב וימנע מהרע. ואיך אפשר להשביע אדם שיבחר בטוב ולקחת ממנו את כוח הבחירה שהיא תכלית בריאתו.

ועוד, נשאלת השאלה על מעשה אברהם אבינו בפרשת 'חיי שרה' (כד, ב), שהשביע את אליעזר עבדו לקחת לבנו יצחק אישה. מה מקום לשבועה זו, וכי אברהם אבינו חשד בעבדו הנאמן שלא יקיים את בקשתו כראוי.

עונה ה'שפת אמת' (חיי שרה, תרל"ו) שמכאן אנו למדים 'יסוד' חדש במושג 'שבועה', והיא- 'נתינת כוח'. אברהם אבינו ידע את הקושי שיהיה לעבדו במציאת זיווג לבנו יצחק, ובכדי שלא יתייאש ולא ירפה ידיו מהשליחות, העניק לו אברהם אבינו כוח על ידי השבועה בחינת "שלוחו של אדם כמותו". 

לפי היסוד הזה נוכל להבין את השבועה שמשביעים את התינוק שיוצא לאוויר העולם. צפה הקב"ה את החולשה והרפיון שעלולים לעלות מהנסיונות והקשיים שיעבור יהודי במשך חייו, הן ברוחניות הן בגשמיות, ומפני שכך, 'השביעו אותך' נתנו לך חוזק ותוקף שתוכל לעמוד מול כל מכשול ולעשות את המוטל עליך.

וזו כוונת הפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", שבת היא השורש והבאר של שבעת ימות השבוע, ובשבת קודש יש התחדשות השבועה, כי שבת נותנת לאדם את הכוח לעמוד מול אתגרי השבוע העומדים לפתחו ולקיים הנאמר "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך" (תהלים קיט, קה) . 

כשיעקב אבינו הלך חרנה, שראה החרון אף הגדול של חומריות העולם הזה, מיד 'ויפגע במקום', ואמרו חז"ל (ברכות כו, ב) שתיקן אז תפילת ערבית.

ובספר 'הלקח והלבוב' מסביר בצורה נפלאה: "כי במוצאי שבת צריכים להתפלל לה' יתברך להיות ניצול מהיצר הרע הגדול של ימי המעשה הבאים. וידוע כי כפי חשיבות הדבר, כן הוא גודל ההסתר והתנגדות היצר הרע לזלזל בתפילה זו, שתהיה במהירות בלא כוונה, כי אינו רוצה להניח לאדם לבוא לידי איזה אחיזה בקדושה.

וכשבא הזמן של מוצאי שבת, בעת שיוצאים מהאור הגדול של שבת לתוך החושך של החרון אף, אז הוא הזמן לקיים בחינת 'ויפגע במקום', להתפלל תפילת ערבית שהיא קיום ויסוד הצלחת האדם". 

בפרשה הקודמת קראנו את הפסוק "ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא", ופירש הרה"ק רבי יחיאל מאיר מגאסטינין זיע"א - זה נכנס וזה יוצא. כן הוא שבמוצאי שבת בעת שקדושת יעקב יוצאת אחר גמר סעודה שלישית, שהיא כנגד יעקב אבינו, אז בא עשו אחיו חס ושלום, כוחות הטומאה באים ביתר שאת וביתר כוח.

על דבריו מוסיף 'הלקח והלבוב': "ויש לפרש כל הענין על מוצאי שבת, כי ביום השבת הקדושה היא בהתגלות - 'הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה', כי בשבת יש לכל אדם הודה, זיוה והדרה. אבל בצאת השבת בעת שפנה הודה זיוה והדרה, אז מניחה השבת רושם, ומזה הרושם יכול להיות לאדם תקומה כל ימות השבוע. ועוד, שיוכל להמשיך קדושת השבת לתוך החרון אף של ששת ימי המעשה ולרומם את המעשים הגשמיים". 

ה'שם משמואל' זיע"א (לך לך, תרע"א) מביא את דברי הזוהר הקדוש שמקשר בין מה שנאמר אצל אברהם אבינו "ויהי כאשר הקריב אברם לבוא מצרימה" לבין הפסוק "ופרעה הקריב", שעל פסוק זה פרשו חז"ל במדרש (שמות רבה כא, ה) שהקריב את לבות בני ישראל לתשובה. 
 
ומפרש ה'שם משמואל', כי בעת שהלך אברהם אבינו למצרים שנמשלה לערוות הארץ, הרי ידע שהמקום יכול חס ושלום לגרום לו פגם בקדושה. מכיוון שכך, קישר את עצמו בקשר חזק להקב"ה, כדי שלא יגרום לו האוויר הטמא של מצרים חיסרון ברוחניות.
 
ומוסיף חידוש נפלא וזה לשונו: "כן כל איש, כאשר הגיע לסעודה שלישית ועוד מעט הוא הולך לימי המעשה, צריך לקשר את עצמו בשבת קודש בקשר חזק ובתוספת אהבה ורצון, ועל ידי אהבה זו הוא מעורר כוח אהבה ורצון מלמעלה גם כן ביתר שאת, וזהו רעוא דרעוין".
 
היינו, בעת שמגיעה סעודה שלישית, והאדם עושה חשבון בעצמו, הרי עוד מעט הוא יוצא מקדושת השבת ומאווירת רוממות השבת ונכנס לתוך ימי המעשה, הוא מבין כי רק בכוחות שיש לו משבת קודש והשבועה שהתחדשה, יש בכוחו להחזיק מעמד בימות החול, אז לוקח על עצמו להיקשר בקשר חזק בקדושת השבת.