סיפור 'אנטיגונה' של סופוקלס לעומת מעשה יהודה ותמר

הרב עזריאל זילבר , כ"ה בכסלו תש"פ

יהדות הרב עזריאל זילבר
הרב עזריאל זילבר
צילום: עצמי

סיפורו המפורסם של סופוקלס, 'אנטיגונה', עוסק בעימות שבין המלך קריאון, לאנטיגונה. אנטיגונה היא ביתו של אדיפוס, שהרג את אביו ונשא לאישה את אימו, והוליד שני בנים ושתי בנות. המלך מצווה לא לקבור את אחד מאחיה שנהרג במלחמה נגד העיר תביי, עירו של קריאון.

אנטיגונה מורדת בצו המלך בניגוד לדעת אחותה איסמנה, ומכסה את אחיה בעפר. המלך דורש לתת לה עונש מוות. העימות בין אנטיגונה לקריאון הוא עימות בין צו האלים לצו המלך. סיפור מורכב המסתיים בטרגדיה נוראית. אנטיגונה איננה רק ממשפחת המלוכה, היא בעצם אחיינית של קריאון. יתר על כן, היא גם מיועדת להינשא לבנו היחיד של קריאון, היימון [לאחר שאחיו נהרג]. כל עתידו תלוי בעצם בה. למרות זאת הוא לא מוותר.

אף בנו לא מצליח לשכנעו. כשהוא משתכנע לבסוף, הוא מפספס את השעה. אנטיגונה מתאבדת ובעקבותיה היימון, בנו של קריאון, ואח"כ גם אשתו של קריאון. הסיפור מסתיים בכך שקריאון לא מוצא את מקומו, מלא חרטה ותסכול, ורואה את עצמו לא ראוי למלוכה. 

ראיתי שכתבו על ההשוואה בין מעשה אנטיגונה למעשה רצפה בת איה, פילגש שאול. שם הרגו את בניה, ואף הם לא ניתנו לקבורה. אימם, רצפה בת איה, שומרת במשך חודשים על גופותיהם, שלא יהיו מאכל לחיות ולעופות. כלומר, רצפה בת איה, בניגוד לאנטיגונה, לא עוברת על צו המלך, אלא שומרת את גופותיהם במסירות נפש.  

ברצוני לעשות השוואה ניגודית אחרת, שנראית לי דומה הרבה יותר. ייתכן שההשראה לסיפור אנטיגונה היא מעשה יהודה ותמר. גם שם יש עימות בין השליט, יהודה, לבין כלתו, שגורלה בידו. אף במעשה יהודה ותמר, עברה תמר על הציווי של יהודה, שתשב אלמנה בבית אביה. היא זינתה באיסור ואף הרה לזנונים. יהודה מצווה "הוציאוה ותישרף". אף תמר נושאת בתוכה את ההמשכיות של יהודה.

כבר כאן רואים את השוני בין הדמויות. תמר עושה מעשה להציל את עצמה. מבקשת מיהודה ברמז להודות במעשיו. "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה. הכר נא למי החותמת...". יהודה מבין מיד שהיא מעוברת ממנו. היא נושאת בקרבה את כל עתידו, אך גם את מעשהו שאולי אינו ראוי. למרות זאת הוא מתגבר על הפיתוי להרוג אותה, ובכך למחות את זכר מעשהו. הוא משאיר אותה בחיים, ואף ממשיך לחיות איתה [לפי חלק מהדעות] 

יש מחכמי ישראל שראו בהודאתו של יהודה מעשה נעלה כל כך, שבזכותו זכה יהודה ושבטו למלכות נצח בעם ישראל. "...שֶּׁשָּׁנָה לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָה: מִפְּנֵי מָה זָכָה יְהוּדָה לַמַּלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹדָה בְתָמָר". [תוספתא ברכות פרק ד הלכה טז] 

לעומתם, בסיפור אנטיגונה, הדמויות הרבה יותר קיצוניות. אנטיגונה לא עושה די להציל את עצמה. היא לא אומרת למלך שהיא מיועדת להיות כלתו. רק מפי אחותה איסמנה נודע למלך על כך. אף המלך לא מוכן לוותר, אף כשהוא שומע מפי בנו שכל העיר תביי נגדו. אף עם הנביא העוור טריסיאס הוא מתעמת. וכאמור, משתכנע מאוחר מידי. 

אנטיגונה מרגישה אבודה מראש. היא ממילא ממזרת, וחשה שמותה מגיע לה והיא אינה ראויה לחיים והצלחה. 

ביהדות יש כמעט תמיד תקווה. אף אם אדם נולד ממזר, כוח התורה מעלהו. וכך שנינו :"ממזר תלמיד חכם קודם לכוהן גדול עם הארץ" [משנה, סוף מסכת הוריות] ממזר יכול להרים עצמו מאשפתות, ולהגיע לפסגה. 

המושג 'תשובה' או 'תיקון' לא קיים בסיפור אנטיגונה. יותר מודגש הגורל האכזר  והכניעה לו. ניתן לראות זאת אף בשמות הגיבורים. המלך קריאון הוא נועד לכתר המלכות כמשמעות crown  באנגלית. אנטיגונה היא 'אנטי' נגד המלך והחוק, לא צייתנית. כמו כן, היא לא מנסה להציל את חייה. היא אבודה. כמו gone באנגלית. אף אחותה איסמנה הצייתנית, ניתן לפרש את שמה כ yes man באנגלית. אף אם לא זאת כוונת המחבר, שהרי הסיפור נכתב ביוונית שקדמה ללטינית, ניתן לתת לתלמידים סימנים אלו לזכירה.

עוד השראות מהתנ"ך ניתן למצוא בסיפור של אנטיגונה. התנ"ך מלא בעימותים בין הנביא לבין המלך. העימות המפורסם בין נתן הנביא לדוד המלך. נתן מאשים את דוד בגזל חמור, במשל 'כבשת הרש'. דוד המלך מודה מיד ואומר "חטאתי".

לעומתו, שאול שמתווכח עם שמואל, ולא מקבל מיד את תוכחתו, ואכן מאבד את המלוכה. בסיפור אנטיגונה, קריאון מזלזל בנביא, ודוחה את דבריו. הוא טוען כנגד הנביא שהוא מתנבא לצורך פרנסתו. דברים אלו מזכירים את דברי אמציה כוהן בית אל, האומר לנביא עמוס :"וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה, אֶל-עָמוֹס, חֹזֶה, לֵךְ בְּרַח-לְךָ אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה; וֶאֱכָל-שָׁם לֶחֶם, וְשָׁם תִּנָּבֵא. וּבֵית-אֵל, לֹא-תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ-מֶלֶךְ הוּא, וּבֵית מַמְלָכָה הוּא". [עמוס פרק ז פסוקים יב, יג] 

כלומר, הוא שולח את עמוס אל ארץ מולדתו יהודה, ורומז לו שנבואתו היא לצורך פרנסה, ולא מדבר ה' הבוער בקרבו. 

בחזרה לאנטיגונה. היופי בסיפור הוא, שהנביא העיוור, רואה יותר טוב מקריאון. אך גם רעיון זה מקורו בתנ"ך. כאשר, המלך ירבעם בן נבט, שולח את אשתו מחופשת אל הנביא העיוור [לעת זקנתו] אחיה השילוני, אשר מזהה אותה מיד, ואומר לה נבואה קשה על אובדן בית ירבעם. 

אף הביטוי של היימון, שהוא צעיר לימים, ובכל אופן אומר את דעתו, מזכיר את אליהוא בן ברכאל הבוזי מספר איוב, שהוא צעיר משלושת רעיו של איוב.

הפילוסוף המפורסם הגל התלהב ממחזה זה. אכן יש בו אמירות חינוכיות חשובות בשבח התבונה ובגנות הקיצוניות. אף הרב קוק גינה את הקיצוניות, וכתב שאפילו במידת הצדק אסור להיות קיצוני, כדברי הפסוק :"אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם". [קהלת ז, טז] 

למרות הכל, לא ניתן להתעלם מן הרושם, שהטרגדיה היוונית, בניגוד לתנ"ך, מיואשת מראש מהאדם ומיכולתו לתקן את טעויותיו ולהשתפר. המשיכה אותה הנצרות, לפיה אלוהים התייאש מהאדם החוטא. היהדות שואפת לגאולה ולתיקון עולם, הבורא מעולם לא התייאש מבריאתו. יש עתיד ויש תקווה!