חידושים ולא שינויים

הרב אורי בצלאל פישר , כ"ו בכסלו תש"פ

מסופר אודות כפר אחד במזרח אלג'יר, סוק אהרס שמו: "שם נהגו בני הקהילה לאכול חמץ בשמיני של פסח, בחורבות התיאטרון הרומאי שמחוץ ליישוב. כאשר הגיע לשם רב וביקש להתחקות אחר שורש 'מנהג' נורא זה, ענו לו זקני הכפר, שלפני שנים או שלושה דורות בא לשם שד"ר מארץ הקודש, ובשמיני של פסח ראוהו אחדים מבני המקום כשהוא הולך אל מחוץ ליישוב, לאותן חרבות, ומתיישב לו שם ואוכל חמץ. כמובן, אותו שד"ר מארץ ישראל רצה לאכול חמץ ביום שחל להיות במוצאי פסח לדידיה [בשבילו], ואילו בני המקום חשבו שאם חכם וצדיק זה הבא מארץ ישראל הקדושה עושה כן, ודאי שזהו מנהג כשר ומיוחד" (מובא בספר "מנהגי ישראל", כרך א, עמ' לו-לז).

לכאורה, מסיפור זה אפשר ללמוד שיש מנהגי טעות, ואין ללכת אחר כל מנהג. וכבר מבואר בשו"ת "בעלי התוספות" (סימן יא) ש'מנהג' הוא אותיות גהנם. כלומר, יש מנהגים שהם מנהגי טעות ובוודאי אין לנהוג לפיהם. עלינו לסייג את הדברים ולומר שהאמור הוא לגבי מנהג שלא מבוסס. אבל, בוודאי כשמדובר על מנהגים שמבוססים בקהילות ישראל, והתקבלו על ידי גדולי הדור עלינו ללכת אחר מנהגים אלו.

כבר כתב רב האי גאון ("אוצר הגאונים", ראש השנה, סימן קיז) על חשיבותם של המנהגים, הם יסוד ושורש לכל התורה כולה. וכתב הרשב"א ("משמרת הבית", בית ד, שער ד, דף לט, ע"א): "וכיון שנהגו הכל בזה היתר ישראל קדושים הן ואין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם ואף על פי שאינם נביאים בני נביאים הם". לכן, צריך משנה זהירות בשינויים ממנהגי ישראל. צריך ליזהר משינויים במסורת הלכתית. 

במספר מאמרים דיברתי על הצורך שרבנים צעירים לא יחלקו על גדולי ישראל. היו כאלו שהשיבו על דבריי וכתבו שבכל הדורות חכמי ישראל חלקו זה עם זה, וגם צעירים חלקו על גדולי ישראל. ברצוני לעמוד על שתי נקודות שנראה לי, שיש בהן הבדל עקרוני בין הדורות הקודמים ובין הנעשה בדורנו:

שינוי התקופה. באותם דורות לא היה חשש גדול מרפורמים ומשינויים בהלכה. כיום תופעה זו נפוצה, וצריך משנה זהירות בדבר. ישנם רבים שבאים ומשנים את כל התורה כולה. מבטלים הלכות של תורה שבעל פה ואפילו תורה שבכתב. לכן, צריך זהירות מרובה בשינויים שלא נבוא להרס התורה. כשרבנים באים ועושים שינוים בתורה, הם נותנים גושפנקא ורשות ל"רבנים" אחרים לעשות שינוים בתורה. 

אלו שחלקו הם חידשו הלכות לא שינו הלכות. כוונת הדברים, לא היה מדובר בשינוי ממנהגי ישראל והמסורת ההלכתית. רבנים אלו חידשו הלכות כפי השאלה שבה נשאלו, אבל לא שינו את המנהג בישראל. רק גדולי ישראל היו משנים את הנוהג בישראל. 

בהקשר זה נציין למשא ומתן ההלכתי שהיה בסמיכות לקום המדינה, בה דנו גדולי ישראל אם לקבוע יום תענית לזכר הרוגי השואה. גם דנו אם לתקן קינות שיאמרו אותן בתשעה באב. היו רבים מגדולי ישראל שהתנגדו לדבר, ואפשר ללמוד מדבריהם שעיקר חששם נבע משינויים בהלכה. החידושים יביאו לידי כך שיעשו שינויים בהלכה.

נקודה זו באה לידי ביטוי בדברי ה"חזון איש" ("אגרות חזון איש", סימן צז): "עניני ההלכה קבועים הם על פי תורתנו הקדושה, ואף נביא אינו רשאי לחדש דבר, וכשם שהגרעון הוא בכלל ?נליזה?  מהתורה, כך ההוספה על מצות התורה היא נליזה [נטיה] מהתורה, ולכן ההצעה לקבוע ולקיים ולגזור (יום תענית ביום השואה) היא כהקלת ראש ח"ו ביסודות ההלכה, וראוי להסירה מעל הפרק בטרם הועלתה וכו'. ואיך נעיז פנינו בדור זה שטובה לו השתיקה להרהר כזאת לקבוע דבר לדורות, והרי הצעה כזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל שפלותינו וחטאתינו בזמן שאנו מלוכלכים בעונותינו ופשעינו, ודלים ורקים מן התורה והמצות, ואל נא נעבור לגדולות ונפלאות ממנו". 

כמובן, שיהיו רבים שמיד יטענו ויאמרו שאנחנו לא הולכים בדרכו של ה"חזון איש", אנחנו לא מפחדים מחידושים. ואם כן, מה מקום להביא ראיה מדברי ה"חזון איש"? על כך אשיב ואומר, אפילו שאנחנו לא הולכים בכל עניין ועניין כ"חזון איש", בוודאי יש מקום לעיון ולימוד מדבריו.

נוסף על כך, כדאי לציין גם לדברי הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל ("אוריתא", כרך כב, עמ' רחצ-רצט), ראש ישיבת אלחנן בארה"ב, שרבים מאלו שבאים לחדש הלכות רואים את עצמם כתלמידיו, וכך הוא כתב בנוגע לתיקון קינות לזכר הרוגי השואה: "אין הכרח לייחד ימים מיוחדים לחורבן ואין צורך לחבר קינות חדשות ופיוטים, שלא לדבר על תפלות. מי בימינו ירהיב נפשו לחבר תפלות חדשות. הלא תפילת ה'שמונה עשרה' שלנו חוברה ותוקנה על ידי עזרא ובית דינו שהם מאה ועשרים זקנים אנשי כנסת הגדולה ובהם כמה נביאים... רעדה ופלצות תאחז טרם שניגשים למלה של נוסח התפלה". 

רואים שהגרי"ד חשש אפילו מתיקון קינה חדשה. אני לא בא לטעון שאין לעשות חידושים בהלכה. גם אני נוהג לקבוע יום שמחה והודאה ביום העצמאות (כתבתי ספר שלם על הלכות יום העצמאות ויום ירושלים). אולם, יחד עם זאת, נכון שבכל דבר שיש לנו מנהג ישראל ודרך של רבותינו הקדושים, אל לנו לשנות מדרכם אלא אם כן יהיו מגדולי ישראל שיורו כך. 

אפשר לחדש, אבל חס וחלילה שלא נשנה.