יום הקדיש הכללי: פלגנות במקום אחדות

ביום הקדיש הכללי שיחול בי' בטבת בשבוע הבא, יימנעו החרדים מאמירת 'יתגדל ויתקדש' לזכר קרבנות העקדה הגדולה בשנות הסתר הפנים

מנחם רהט , ה' בטבת תש"פ

דעות מתפללים ב כותל המערבי ב עיר העתיקה ב ירושלים
מתפללים ב כותל המערבי ב עיר העתיקה ב ירושלים
צילום: עצמי

1.צום עשרה בטבת, שיחול ביום ג' הבא, הוא לדעת מקצת מהפוסקים החמור שבתעניות. רק לגביו ולגבי יום הכיפורים נאמר "בעצם היום הזה" (יחזקאל כ"ד, ב'). מכאן פסק האבודרהם בשם גאוני בבל, שזוהי תענית מדאורייתא, ואם חלה בשבת, נדחית השבת. אבל אפשר להירגע: חכמי הלוח העברי סידרוהו כך, שלעולם לא יחול בשבת.

בעשרה בטבת נתאבל על תחילת המצור הבבלי על ירושלים: "בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק (מגדל) סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר.... וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ" (מל"ב כ"ה א'-ג'; ירמיהו נ"ב ד'-ז'). 

לימים צורפו אליו שתי פורענויות נוספות: בח' בטבת תורגמה התורה ליוונית, אירוע שלדברי חז"ל היתה לו השפעה קוסמית שהתבטאה בהחשכת העולם לשלושה ימים רצופים; ובט' טבת הלכו לעולמם גדולי דורם עזרא ונחמיה.

    2. חכמי ישראל בימינו, כלומר הרבנות הראשית לישראל בשנת תש"י (1950), החליטו לצרף לי' בטבת קטסטרופה נוספת בעלת מימדים קוסמים בתולדות ישראל: הנוראה שבפורענויות, שאירעה בשנות הסתר הפנים ת"ש-תש"ה, במהלכן נעקדו על יהדותם ועל קידוש שמו הגדול 6 מיליון אחינו ואחיותנו, נערים עם זקנים, יהודים פשוטים ואדירי התורה, שנרצחו בידי השטן הנאצי במיתות משונות ואכזריות שלא נודעו מאז ברוא אלוקים שמים וארץ.

3. לנגד עיני הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל וחבריהם זצ"ל, עמדה השאלה הבסיסית: הרשאים אנו, צאצאי ואחֵי הנעקדים, שעלו השמיימה ובפיהם זעקת 'שמע ישראל', לצד אנקת 'אני מאמין' וקריאת 'נְקוּמֶה, יידְן' (נקמה, יהודים!), לעבור לסדר היום מול הגדול שבאסונות, שלשון בני אדם אינה מסוגלת להכיל, והדימיון האנושי אינו מסוגל לתאר? 

רבני דור תש"ח-תש"י, דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה, חשו בתבונתם בצורך להקדיש יום אחד בשנה להנצחת זכר העקודים, באמצעות פעולה יהודית בסיסית - אמירת קדיש יתום בפי כלל ישראל, ביום אחד בשנה, י' בטבת, שהוא מזכרת עוון לשלוש פורענויות קדומות. 

4. אבל אז קמה, מטעמים בלתי מובנים, התנגדות עזה של מנהיגים חרדיים ליוזמה זו. וכך נוצר שיא האבסורד: יהודים חרדים אוסרים אמירת מילות הקדיש 'יתגדל ויתקדש שמיה רבה', בפי כלל ישראל, בשעה אחת, בלב אחד כאיש אחד! יש תמוה מזה? יש מחלוקת מיותרת מזו?

ומדובר רק באמירת קדיש בציבור, סוג של קבלת עול מלכות שמים, למרות הזוועה המפלצתית. מה יותר יהודי מזה? מה רע באמירת קדיש אחדותית ועוצמתית בפי כלל ישראל ברוב עם? עד היכן יכה בנו יצר הפלגנות? 

5. כנראה שעד לדיוטא התחתונה. וזאת בניגוד למסורת המקובלת בישראל מדורי דורות, לציין בלוח השנה ימי זכרון כלל-ישראלים. יום כ' בסיוון, למשל, נקבע יום תענית לציון גזירות ת"ט-ת"ט, ונאמרו בו מידי שנה פיוטים מצמררים (שנשתמרו בחלק מהסידורים הישנים) אשר תיארו את הזוועות, ובכלל זה התפילה המרטיטה "אב הרחמים, שוכן מרומים, ברחמיו העצומים הוא יזכור ברחמים... קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם", ששרדה לימינו. 

קשה להבין את פשר החרם. שהרי אפילו לדידם של מורי הלכה חרדים, יש לבחור יום כלשהו בשנה לאמירת קדיש לעילוי נשמתו של קרוב משפחה שיום פטירתו לא נודע. אז מה רע אם עַם ישראל כולו יתאחד יום אחד בשנה לאמירת קדיש המונית לעילוי נשמותיהם?  

6. וכך נותר רק הציבור הציוני דתי נאמן ליום הקדיש הכללי, לאמירת קדיש והדלקת נר נשמה לזכר הניספים על יהדותם, מבלי שזכו אפילו להגיע לקבר ישראל, ורבים מהם נסתלקו מן העולם בלי להותיר אחריהם שריד ופליט, ואפילו לא יום 'יארצייט' משלהם.

ואילו הציבור החרדי מחרים את יום הקדיש הכללי. אין לו זכר בלוחות השנה החרדיים, גם לא בתקשורת החרדית המימסדית, ולא בכתבי העת החרדיים. ואפילו בספרון 'ותן חלקנו', שמפיק הרב (החרדי) חיים דוד קובלסקי, בעיקר עבור בני הציונות הדתית, שרבים מהם אף מתנדבים מכספם לממן את הפקתה, לא מופיעים אף מילה, אף איזכור. נאדה. התעלמות טוטלית. 

7. טרם קם האיש שיידע לפרש את פשר ההתעלמות התמוהה הזו. יתכן שיגלה, שמאחוריה עומדת מבוכה ותחושת חרטה על אוזלת היד המנהיגותית של קהילות הקודש, שלא נחלצו להינתק מבעוד מועד מעטיני הגולה הבוערת, וזילזלו בקריאת אישים דוגמת ז'בוטינסקי: "יהודים, חסלו את הגולה בטרם תחסל היא אתכם", או זעקתו: "יהודים, הצילו עצמכם. לברוח. האדמה רועדת".

גם הגאון רבי ישכר טייכטל, בספרו 'אם הבנים שְמֵחָה', קונן כנגד 'רביים' שמנעו מצאן מרעיתם הצלת הנפש והגוף באמצעות עליה ארצה. כך גם העיד ד"ר זרח ורהפטיג, שליח ההצלה לגיא ההריגה, לימים שר הדתות, בספרו 'פליט ושריד בימי השואה' (הוצ' 'יד ושם'). הוא הציע לראשי ישיבות פולין וליטא סרטיפיקטים (רשיונות עליה) עבור הבחורים, אבל "ראשי הישיבות זילזלו" (פרט לישיבת מיר שראשיה פעלו להצלת האברכים ואלה אכן עלו ארצה); והוא מסכם באמירה מצמררת: "אני דאגתי להצלתם של בני הישיבות, וראשי הישיבות דאגו להצלת הישיבות". עצוב, איום, נורא.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')