מותר לדווח דיווח לא מדויק לרשויות המדינה?
מותר לדווח דיווח לא מדויק לרשויות המדינה?

שאלה: האם מותר לעובד לדווח לביטוח לאומי או למס הכנסה על סכום מופחת מהסכום הנכון שהמעסיק משלם לי, בכדי להקטין את התשלום לביטוח לאומי ולמס הכנסה?

תשובה: א)- אסור להעביר דווח לא מדויק לרשויות המדינה, בכדי להקטין את תשלום המיסים. דווח מוטעה נחשב לשקר כבר מרגע הכתיבה. (תוספות מסכת בבא בתרא דף צד עמוד ב ד"ה הכי).

ב)- איסור התורה "מדבר שקר תרחק" - שייך לא רק בבית הדין, אלא גם בהתנהלות מחוץ לבית הדין - אסור לשקר.

ג)- התובע את חברו בבית הדין, והוא יודע בוודאות שהוא צודק ודובר אמת בתביעתו, עדיין אסור לו להוכיח את דבריו בדרך שאיננה אמת. (תוספות במסכת גיטין דף ד עמוד א ד"ה מודה).

ד)- אסור לנתבע או לתובע להשתמט מדין תורה ע"י מניפולציה הלכתית או משפטית. (שולחן ערוך סימן יב סעיף ו). אומנם אם התובע היה כבר חייב לו כספים - מותר לו להשתמט מהדין בכדי להציל את ממונו. (תומים בסימן יב ס"ק ה).

ה)- הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק א הערה ד) כתב: "וכבר כתבתי, שמ"מ מותר לנצל פירצה בחוק. ומסתבר שבאופן זה מותר אף להוציא ממון, ובלבד שלא יצהיר או להמציא תעודות שקר".

האם בכתיבה ללא דיבור יש חשש שקר

בתורה (שמות פרק כג פסוק ז) נאמר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". לכאורה ניתן לומר, שהאיסור שייך רק בדיבור שקרי ולא בכתיבת שקר. אבל תוספות (מסכת בבא בתרא דף צד עמוד ב ד"ה הכי) כתבו במפורש, שגם בכתיבת דבר שקר יש איסור: "משעת כתיבה הוא דעבר ליה על מדבר שקר תרחק".

דין זה נלמד מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קעב עמוד א: "כן אמר להו רב הונא לספריה: כי קיימיתו בשילי כתבו בשילי, ואף על גב דמסירן לכו מילי בהיני; כי קיימיתו בהיני כתבו בהיני, ואף על גב דמסירן לכו מילי בשילי". כלומר רב ספרא הנחה את סופרי השטרות לכתוב את המקום שהם נמצאים בו בעת כתיבת השטר (בלי להתחשב במקום שאליו השטר יגיע), זאת בכדי שלא יראה כאילו הם כותבים שקר, לכן אם הם נמצאים במקום ששמו היני, שיכתבו שהם בהיני, ואם הם נמצאים במקום ששמו שילי - שיכתבו שהם נמצאים בשילי.

השולחן ערוך בסימן לט סעיף יג פסק: אסור למלווה לכתוב שטר חוב על שמו של לווה ללא נוכחות הלווה. גם אם המלווה מציע לעדים לכתוב שטר חוב ולהשאיר את השטר ברשותם - אסור. הש"ך בס"ק לח ביאר: "לפי שבשעת כתיבה הוא שקר". הש"ך הוסיף: אדם שמדווח דווח שקרי וחותם על הצהרתו - יש בכך שקר לכו"ע.

האם איסור מדבר שקר תרחק הוא רק בבית דין

ניתן לומר, שהפסוקים מתייחסים לאיסור שקר בבית דין, ולא באיסור שקר מחוץ לכותלי בית הדין, וכפי שפירש אבן עזרא (שמות פרק כג פסוק ז): "מדבר שקר (תרחק) - עם הדיין ידבר, שלא ידין דין שקר. וכך גם מובא בשו"ת חוט המשולש (חלק א סימן טו): "אמנם אפשר לומר, דדווקא לטעון שקר בפני ב"ד הוא דאסור משום מדבר שקר תרחק, לפי שגורם שב"ד מעוותין הדין... וא"כ בנידון דידן דהתביעה היא שלא בפני בית דין - אין בו משום מדבר שקר תרחק".

אך התשב"ץ (זהר הרקיע עמוד כח א) כתב: "נראה לי שיש מצות עשה, והיא מדבר שקר תרחק, והרבה דרשות בו במסכת שבועות... והיאך אפשר שלא יכנס זה במנין המצות? ועוד היאך אפשר שלא תהיה לנו מצות עשה בדבור אמת? ...וכן מצאתי קצת המונים המצות שהכניסוה במנין המצות. ונכפל בזה הצווי באמרו והין צדק... שיהיה הן שלך ולאו שלך צדק... ויהיה הין צדק נמנה אחד עם מדבר שקר תרחק".

וכך גם מובא בספר חרדים (מצוות עשה פרק ד בס"ק כו): "מצות עשה לדבר אמת אפילו במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא, שנאמר מדבר שקר תרחק, משמע אפילו ליכא רק דבור בעלמא... ומצוה נמי איכא, כדאיתא פרק ששי דיבמות, ממנין תרי"ג לרשב"ץ".

וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן תב סעיף יב) הביא פסוק זה בכדי לאסור שקר גם בהתנהלות שלא קשורה לבית הדין. כך כתב השולחן ערוך: "מי שמת לו מת, ולא נודע לו... אם שואל עליו - אין לו לשקר ולומר: חי הוא, שנאמר: מדבר שקר תרחק".

גם מדברי הרמ"א (שו"ת סימן יא) משמע, שאיסור זה חל בכל אדם: "למדנו מכאן, דמותר לשנות מפני השלום, ומותר לעבור על מדבר שקר תרחק". כלומר רק בגלל ערך השלום ניתן לשקר, אך ללא סיבה זו - חל איסור מדבר שקר תרחק.

בספר מסילת ישרים (פרק יא) מבואר, שפסוק זה כולל בתוכו גם התרחקות משקר בכל תחום בחיים: "ותראה שלא אמר משקר תשמר, אלא מדבר - שקר תרחק, להעיר אותנו על ההרחק הגדול והבריחה הרבה שצריך לברוח מזה. וכבר נאמר (צפניה ג): שארית ישראל לא - יעשו עולה ולא - ידברו כזב ולא - ימצא בפיהם לשון תרמית".

במשנה במסכת אבות (פרק א משנה יח) מובא: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על הדין, ועל האמת, ועל השלום". רבינו יונה פירש: "ועל האמת - שיש לאדם ללכת בדרכי התשובה שהוא אמת ותורתו אמת, והולך בדרכי הקדוש ברוך הוא אמת... שאפילו ספור דברים בעלמא - אין לו לאדם לשקר... כי האדם המרגיל לשונו לדבר שקר בדבר שאין בה לא הפסד ולא תועלת - גם כי יבא לדבר דברים של עיקר - לא יוכל לומר האמת, כי פיהו המדבר וההרגל שולט עליו".

בספר הכתב והקבלה (שמות פרק כג פסוק ז) ביאר: התורה לא כתבה איסור לאו רגיל: "לא תשקר", אלא כתבה שיש לברוח מהשקר, "לפי שאין עברה יותר תדירה ומצויה כמו דבר שקר". לקמן נראה שאין לשקר גם בכדי להוציא ממון שבאמת שייך לו.

החינוך (מצוה עד) הוסיף: "השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת... ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב מדבר שקר תרחק, והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות, ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אוזננו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבריא שיהא אותו הדבר שקר".

במדרש תנחומא (פרשת מצורע) מבואר, שאפ' מחשבה שקרית היא אסורה ועליה מגיע עונש צרעת: "ילמדנו רבינו, על כמה דברים הצרעת באה? כך שנו רבותינו, על אחת עשרה דברים הנגעים באים: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל גילוי עריות, ועל הגניבות, ועל לשון הרע, ועל עדות שקר, ועל הדיין המקלקל את הדין, ועל שבועת שוא, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, ועל החושב מחשבות של שקר, ועל המשלח מדנים בין אחים, ויש אומרים אף על עין רעה".

להשתמט מהדין ע"י מניפולציה הלכתית או משפטית

תרומת הדשן (סימן שו) כתב: אדם שנתבע לדין תורה - אסור לו להשתמט מהדין ע"י מניפולציה הלכתית או משפטית. לכן אסור לו "לחפש צדדין ותואנות נגד התובעים להשמט בהן בכל טצדקי, כדי שיתרצו לעשות עמו פשרה ויקחו ממנו איזה סך וימחלו לו על השאר... וחלילה לירא שמים שיצדד למצוא היתר לעשות כזה וכיוצא בזה... כ"ש וכ"ש שאין לחשוב מחשבות און ועקלקלות כדי להחזיק בשל חבירו שאין לו בו דין ומשפט, וכל המבקש תואנות ופקפוקים ומשתמיט מן הדין, אי אפשר לו לעשות כל אלו אם לא בדבר שקר ותחבולות, וא"כ הרי הוא בכלל מדבר שקר תרחק... ולא הייתי נזקק להביא שום ראיה לאסור, דהוי פשיטא מסברא".

בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קסג) מובא, שאיסור זה חל גם על התובע וגם על הנתבע: "ודון מינה, דאם אמרי' כן על הנתבע - מכ"ש על התובע, דלעולם אזלינן בתר קולת הנתבע וחומרת התובע, כדי שלא להוציא ממון מיד מוחזק".

כך גם פסק השולחן בסימן יב סעיף ו: "מי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו - אסור לבקש צדדים להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר. הגה: ואם עבר ועשה - אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו". הרמ"א הוסיף: "ואם עבר ועשה (תחבולה משפטית) - אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו". 

התומים בסימן יב ס"ק ה כתב: "ופשוט לדינא, דמי שיודע שיש לו מלוה ישינה על חבירו, רק דאין לו בירור, וחבירו תובע אותו, ויודע כשיטעון בבית דין דיש לו מלוה ישינה אצלו דלא יהיה נאמן - דיכול לעשות טצדקאות ותחבולות לייגע חבירו עד שיפשר עמו ולהציל שלו במקצת, ואין כאן עול דקמי שמיא גליא, ודברים מסורים ללב, ונאמר בו ויראת וכו', אבל כשאין לו טענת מלוה ישינה - חס ושלום להתחבל ברשע ולייגע חבירו שיפשר עמו, הרי זה רשע ואיש מדון וחמס".

וכ"פ הנתיבות בס"ק ג: "דכשיודע שהאמת אתו רק שהדיינים לא יאמינו לו - מותר. ונראה דהיינו דוקא במקום שלא יהיה כרשע לפני הדיינים". וכ"פ ערוך השולחן בסעיף ה: "אבל אם יודע שהצדק עמו, אלא שבפני הב"ד אין ביכולתו לברר זה, כי לא יאמינו לו, ויחייבו אותו - מותר לו לבקש תחבולה כדי שיבא לידי פשר, ובלבד שלא יתראה כרשע לפני ב"ד".

אומנם באורים בס"ק ח סייג זאת: "אך זהו לדינא, אך מ"מ לכתחלה יש ליזהר אפילו במקום פסידא שלא להוציא שקר מפיו כלל. וקושטא קאי. וכתב שלטי גיבורים: אם נתחייב שבועה, ואינו בדעתו לישבע - אל יאיים על חבירו לומר אנכי אשבע כדי לפשר. וכל זה אינו אלא מצות פרישות, אבל מדינא אם יודע הנכון אתו - מותר לו לעשות להציל שלו".

אך הגר"א בס"ק יא כתב: "ואפי' על האמת אסור". כלומר לדעת הגר"א, גם במקום שהוא צודק מהדין, בכ"ז אסור לו להשתמט מהדיון.

הפתחי תשובה בס"ק ח כתב בשם שו"ת שבות יעקב (שם): יש לחלק בין פעולה בידיים לבין שב ואל תעשה. האיסור להשתמט מדיון כאשר אדם צודק הוא רק בקום עשה, (כגון שמבטל צ'ק וכד'), אבל אם משתמט מהדיון בשב ואל תעשה בכדי להגיע לפשרה - מותר.

לשאלות בדיני ממונות - ניתן לשלוח מייל אל: [email protected]