כח דהיתרא עדיף

הרב אורי בצלאל פישר , י"ח בטבת תש"פ

יהדות הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
צילום: עצמי

"כח דהיתרא עדיף" הוא מושג שמופץ על ידי רבנים מקילים וגם על ידי הציבור הרחב. כאשר רב אוסר דבר מסויים, מיד יש הקמים עליו ואומרים היכן "כח דהיתרא עדיף", צריך לחפש להקל.

אולם, נראה שהמושג הזה קיבל הבנה לא נכונה. רש"י (מס' ביצה ב, ע"ב) הסביר : "טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר". כלומר, יותר קשה להתיר מלאסור. ואם מישהו התיר, משמע שבוודאי הוא חשב טוב טוב לפני שעשה כן ויש לו ראיות לכך. אין בכך אמירה שעלינו להתיר כל דבר ודבר. כדי להתיר צריך ראיות מוכחות, לא מתירים רק כדי להתיר.

מסופר שהגר"א שאל את המגיד מדובנא איך הוא מוצא משל יפה המתאים לבאר כל עניין, כל שאלה וכל קושיא? על כך השיב לו המגיד מדובנא: מורי ורבי, אמשול לו משל: מעשה בנסיך אחד שהוכשר בצידת צייד. הוא היה קולע פעמים רבות בדיוק למטרה. פעם אחת הלך ביער, וראה ליד ביתו של איכר אחד, כמה וכמה מטרות ובכולן נראה שהחץ פגע בתוך הנקודה המרכזית, ולא החטיא אפילו כחוט השערה לא ימינה ולא שמאלה. תמה הנסיך איך הצליח בכך ופנה אליו ואמר לו: אני מומחה ומנוסה ביריה, ואף על פי כן לא תמיד אני קולע אל המטרה. לפרקים אני מחטיא. ואילו אתה, איכר פשוט, לא מחטיא אף פעם כפי שמוכיחות המטרות הללו. איך אתה מצליח בכך?

השיב לו האיכר: אדוני הוד המעלה בוודאי רושם תחילה נקודה מרכזית, מקיף אותה עיגולים ואחרי כן הוא יורה את החץ וקולע, ונמצא שעם רוב מומחיותו הוא מחטיא לפעמים. ואילו אני נוהג להיפך: מתחילה אני קולע ונוקב את הנקודה המרכזית ואחרי כן אני עושה עיגול, מסביב לנקב, ונמצא שאין אני מחטיא אפילו פעם אחת...

סיים המגיד מדובנא: כך אני מתנהג: מתחילה אני מבאר לי את המקרה הקשה, או התשובה הנכונה לשאלה שנשאלתי, ולבסוף אני מקיף את ביאורי או תשובתי במשל מתאים לאותו העניין. 

כך נראה שיש רבנים שקובעים מתחילה שהדבר מותר, ורק לאחר מכן מביאים ראיות לדבר. רבנים אלו אינם מחפשים את רצון ה', אלא הם מכניסים את רצונם לתוך רצון התורה. סכנה גדולה היא, שאדם פוסק לפי רצונותיו ולא לפי רצונות הקב"ה. אנחנו לא מחפשים לתת גושפנקא הלכתית למעשינו, אנחנו מחפשים מה הקב"ה רוצה מאיתנו. 

מותר להקל, ולפעמים נכון להקל, אך הקולא צריכה להיות מהסתכלות הלכתית טהורה ואמיתית. הפוסק צריך להגיע להכרעה זו מתוך הבנה אמיתית שכך היא ההלכה. ולפחות יש מקום לדעה זו. לפעמים יש פוסקים שסומכים על דעות יחיד, שאין מקום לפסיקתם. אכן, היה רב מסויים שפסק הלכה זו, אך כיון שרוב הפוסקים דחו שיטה זו, קשה ביותר לסמוך עליה. 

כמובן, שיהיו שיטענו ויאמרו שמדובר בשעת הדחק, ובשעת הדחק סומכים על דעת יחיד (עיין מסכת נדה ט, ע"ב). אלא, גם כאן הדברים אינם מדוייקים. לא בכל מקרה ומקרה סומכים על דעת יחיד בשעת הדחק, ויש כללים רבים לדבר. יש פוסקים שנוקטים שלא סומכים על דעת יחיד בדיני דאורייתא אפילו כשמדובר בשעת הדחק (עיין ש"ך, יורה דעה, סו"ס רמב).

נוסף על כך, יש שטוענים שלא פוסקים כדעת היחיד במקרה שכבר הוכרעה ההלכה, וכוונת הדברים שאי אפשר לסמוך על דעה שחולקת על המנהג שנקבע על ידי השולחן ערוך ונושאי כליו (עיין חזו"א, יורה דעה קנ, ג-ד). יש להוסיף שלא כל אחד ראוי לקבוע שמדובר בשעת הדחק, לשם כך צריך חכמה גדולה. כבר החזו"א (קובץ אגרות, כרך א, איגרת לא) כתב שהקושי הגדול בפסיקת ההלכה היא בהערכת המציאות בצורה נכונה. לדעת לכווין את המציאות להלכה הנכונה. ולשם כך, באמת צריך להיות תלמיד חכם.  

דברים אלו לא נכתבים מתוך שנאה או איבה כלפי רבנים מסויימים, אלא מאהבה וכבוד לרבנים אלו, אך אהבתנו לא תביא אותנו לוותר על השקפתנו ודעותינו. על אף אהבתנו לרבנים הללו, אנחנו רואים צורך להעמיד את הדברים על אמיתתם.