הסרבנים המצפוניים של ספר שמות

תניה רגב , י"ח בטבת תש"פ

פקודה בלתי חוקית בעליל נידונה בהקשר צבאי ותמיד, תמיד, קשורה בסוגיות פוליטיות הנתונות בוויכוח ציבורי עז. יהיו אלה חיילי מילואים המסרבים לשרת מעבר לקו הירוק, או הקריאה שלא ליטול חלק בפינוי יישובים, ההכרעה של האדם הבודד לפעול כנגד התביעה של הממונים עליו מעוררת סערה קשה.

לכן, כמעט בלתי אפשרי לדון בעצם הרעיון של פקודה מסוג זה, מבלי להיכנס לדוגמאות קונקרטיות ומכאן לדילמות הנוקבות והאתיות שדוגמאות אלה מזמנות. פרשת שמות היא הזדמנות מצוינת לבחון את הסוגיה באופן נטול הקשר אקטואלי או פוליטי. 

המעשה הבלתי מובן של היחלצות בעלי הזכויות לטובת האוכלוסייה החלשה הנתונה במצוקה קשה מופיע פעמיים בפרשת שמות.

האחד, סירובן של המיילדות העבריות להוציא לפועל את פקודת המוות שגזר פרעה על תינוקות בני יומם. מי היו המיילדות הללו? הפרשנות חלוקה בדבר מוצאן אולם אם נקבל את הכיוון הפרשני שהן היו מצריות, דוגמת זה שמציע האברבנל: "ולא היו עבריות, כי איך יבטח ליבו (של פרעה* בנשים העבריות שימיתו ולדיהן..." הרי שלמרות היותן נוכריות, רואות שפרה ופועה את מצוקת העברים ונחלצות לסייע להם. דוגמה שנייה בפרשה היא בת פרעה היורדת לרחוץ ביאור ומוצאת 'נער' מילדי העברים בוכה בתיבת הגומא.

הפער בין האחות הניצבת מרחוק לראות מה יעלה בגורלו של התינוק הרך ובין בת האצולה הטובלת להנאתה בנהר שעה שנערותיה מהלכות לאיטן על הגדה, הפער הבלתי נסבל שבין החרדה והפסטורליה, מעורר פלצות. והנה, דווקא ברגע זה אנחנו שומעים על החמלה המתעוררת בקרב 'בת פרעה', זו המניעה אותה לעבור על מצוות אביה ולהביא אישה מינקת, מן העבריות, להחיות את הילד.

לשני מעשים אלה ניתן להוסיף את בחירותיו של משה בהמשך הפרשה. משה - הנסיך שגדל בארמון המצרי והיוצא לראות בסבלות אחיו. משה מפריד פעמיים בין הניצים, בפעם הראשונה הוא הורג את המצרי המכה איש עברי בשנייה הוא מבקש להפריד בין העבריים הנתונים בתגרה. את הישנות המקרה פעמיים מסבירה נחמה לייבוביץ' כעדות לכך שמשה איננו מונע על ידי רצון להגן על העברי בן עמו אלא על ידי עקרונות הצדק. לפיכך משה מתערב גם בין שני העברים הניצים - ומאוחר יותר מתגייס אף לטובת בנות יתרו המדייניות, המגורשות מעם הבאר על ידי הרועים המקומיים. 

בשלושת המקרים גם יחד, הן במעשה הגבורה של המיילדות, הן בהחלטתה של בת פרעה למשות את התיבה מן המים והן בתגובתו של משה הגורמת לו לנוס על נפשו מפני פרעה, ברור כי גיבורי הסיפור יוצאים כנגד הנורמה שהשלטון המצרי מבקש להנהיג.

האם זהו גלגולה העתיק של חובת הסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל? האם בכלל ניתן לחשוב על חובה מסוג זה במסגרת שלטונית שאיננה דמוקרטית? התשובה היא כן ולא.  לא - מאחר והנחת המוצא של 'פקודה בלתי חוקית בעליל' היא שהשלטון מחויב, ככל אדם, לנורמות של צדק והגינות, לכן, בשעה שחייל מזהה פקודה בעלת אופי פלילי "הדוקרת את העין ומקוממת את הלב" כדבריו של השופט בנימין הלוי, ברי כי עליו להמרות את פי מפקדיו הישירים ולהיענות למערכת החוק הרחבה יותר.

הנחה שהיא מאבני היסוד של משטר דמוקרטי בן זמננו אך לא רלוונטית כלל ועיקר לימי מצרים הקדומה. כן - מאחר וחובת הסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל נשענת על תשתית מוסרית שאיננה עומדת בזיקה להקשר היסטורי או תרבותי,  אלא אחוזה במצפונם של בני האדם.

אין הכוונה כאן למוסר הכליות של האדם הפרטי, מוסר שהוא גמיש ונתון לשינוי ובעיקר כזה שאיננו בעל שיעור ומידה אחידים, אלא במוסכמות יסוד אודות הטוב והראוי – אלה שהובילו את המיילדות, את בת פרעה ואת משה לנהוג כפי שנהגו.

מוסכמות מוסריות המקובלות על חברת בני האדם באשר היא, דוגמת האיסור לאכול איבר מן החי או איסורי העריות, אלה ההופכות אותנו לאנושיים והמציינות את מותר האדם מן הבהמה.