חלק ליבם עתה יאשמו
חלק ליבם עתה יאשמו

השבת נתחיל את חומש שמות. בפרשת בשלח מספרת התורה על המצריים הרודפים אחר בני ישראל לכיוון ים-סוף. במהלך המרדף נאמר: "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם" (שמות יד, י).

לשאלה מדוע נאמר בפסוק "נוסע" בלשון יחיד, ולא "נוסעים" בלשון רבים, התייחס רש"י כשהוא מצטט את המכילתא: "בלב אחד כאיש אחד". לפי המכילתא, השימוש בלשון יחיד מביע את האחדות שאפיינה את המצרים באותה העת, הדהירה אחרי בני ישראל נעשתה במלוא המוטיבציה וללא מחלוקת.

בערב מתן תורה מסופר שבני ישראל חנו ברפידים, וגם שם משתמשת התורה בלשון יחיד כדי לתאר את חנייתם של בני ישראל: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב). וכמו בפרשת  בשלח ביחס למצרים הרודפים אחר בני ישראל, כך בפרשת יתרו עומד רש"י, בשם המכילתא, על השימוש בלשון יחיד, ואומר: "כאיש אחד בלב אחד". 

מטבע הלשון בו השתמשו חז"ל בשני המקומות דומה מאוד, אך יש לעמוד על ההיפוך בסדר הדברים. בעוד שהמצריים רדפו "בלב אחד כאיש אחד", ישראל במתן תורה חנו "כאיש אחד בלב אחד". 

נראה שמשמעות רבה נודעת לסדר הדברים השונה, ולמעשה שני סוגי אחדות לפנינו. הלב האחד מציין את הדבקות במטרה המשותפת, את הרעיון שלשמו ומכוחו פועלים. לכן, הסדר הראוי הוא לכאורה זה האמור במצרים: "בלב אחד כאיש אחד", שכן האחדות במטרה ובכוונה, אחדות הלב, היא זו שגורמת לכלל האנשים להתאחד ולהיות ל"איש אחד".

אולם לא כן היא האחדות המאפיינת את עם ישראל, אחדות זו מיוחדת היא בהקדימה את ה"איש" ל"לב". בשונה מהאחדות המוכרת, שאינה ערך לעצמה אלא התלכדות סביב לב אחד, האחדות הישראלית הינה בעלת ערך עצמי. אין היא מקבלת את משמעותה מהרעיון המשותף אלא היא עניין בפני עצמו. וכמאמר בעל ההגדה של פסח: "אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". בעל ההגדה מלמדנו יסוד מדהים, המגלה את עוצמת האחדות של בני ישראל ומהותה המיוחדת. בעמידה לפני הר סיני הפכנו להיות "איש אחד", אף ללא קשר הכרחי לתורה שהיא הרעיון והלב שסביבו אנו מתאגדים. האחדות המצרית היא למעשה אחדות סביב אינטרס; היא בעלת ערך של אמצעי בלבד. בעוד שהאחדות הישראלית היא בעלת ערך עצמי, ולמעשה רק מכוחה יונק הלב את משמעותו.

האחדות העצמית של עם ישראל באה לידי ביטוי באופן מיוחד במדרש הבא: "וכן היה רבי אליעזר הקפר אומר: אהב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקדוש ברוך הוא אין רצוני לנגוע בהן. שנאמר (הושע ד יז): 'חבור עצבים אפרים הנח לו', אם יש ביניהן מחלוקת מה נאמר בהן? (הושע י) 'חלק לבם עתה יאשמו'".

והדברים מעוררים תמיהה רבתי במבט ראשון: מה הערך הגדול של אחדות בשעה שעובדים עבודה זרה? הרי עבודה זרה היא האנטי-תזה לתורה! אלא, שכדברינו, יש להבין שהאחדות אינה ערך משני המקבל את משמעותו מהיותו נשען על הערך שאותו הוא משרת, אלא הוא הוא הערך הנפלא והמיוחד. וגם אם האחדות נסובה סביב הערך השפל ביותר –עבודה זרה– עדיין היא עומדת בטהרתה, כי עניין היא בפני עצמה. 

הראשון לציון הרב בן ציון חי עוזיאל זצ"ל היה ממייסדי הסתדרות ה"מזרחי" בארץ ישראל תוך הזדהות גמורה עם האידיאולוגיה של תנועה זו. כבר לפני הועידה הראשונה של המזרחי בארץ נימנה עם הנואמים בשאלת התארגנותו של הציבור הדתי הלאומי במסגרת מיוחדת, וקרא לחוגים הדתיים לתת ידם לביצוע משימה זו. ביוזמת המזרחי נערך בירושלים כינוס רבנים ראשון אחרי הכיבוש הבריטי (אייר תרע"ט) והוא היה הנואם המרכזי בו, ואף פנה לרבנים לא לשבת בחיבוק ידיים בתקופת בנין הבית הלאומי, ולהשתתף בעבודה לכל צורותיה על מנת שתיכון הגאולה הקרובה על יסודות תורת ישראל. באותה שנה נאם את נאום הפתיחה בוועידה הראשונה של המזרחי בירושלים (אלול תרע"ט) ודיבר על ייחודה של השקפת העולם הציונית דתית. באותה וועידה נבחר כנשיא הסתדרות המזרחי  בארץ בישראל וסייע הרבה להתפתחותה תוך זמן קצר. השתתף בוועידה העולמית הראשונה של המזרחי לאחר מלחמת העולם הראשונה שהתקיימה באמשטרדם (תר"פ) ובוועידות שונות שלאחריה.

עד כמה הרגשת האחדות הייתה פשוטה בעיניו נראה מדברים שאמר עוד בצעירותו ביום ההכתרה לתפקיד "חכם באשי" (הראשון לציון) ביפו תרע"ב: "רצוני הכביר לאחד את קרעי הגלות שהתהוו בנו בדמותם של קהילות ועדות נפרדות: ספרדים, אשכנזים, תימנים וכו'. לא קשה תהיה לי עבודה זו, כי הלא האחדות היא בטבע הווייתנו הלאומית, ורק הפיזור הגלותי הוא שהפרידנו לקהילות ועדות. ובשובנו אל ארצנו – אין שום סיבה להמשיך את פרוד הגולה. וגדולה תהיה זכותי אם אוכל לעזור להגשמה מהירה ומלאה של אחדות זו".

ובצוואתו המפורסמת כתב הרב עוזיאל:

"שמרו מכל משמר את שלום העם ושלום המדינה

והאמת והשלום אהבו,

כי המחלוקת והפירוד

הם האויבים היותר מסוכנים,

שהם כעש לבית יעקב וכרקב בעצמותיו.

ולהפך,

השלום והאחדות

הם יסודות הנצח לקיומו הממלכתי של בית ישראל

שלא ימוט לנצח,

הם העמודים,

שבית ישראל נכון עליהם תמיד,

והם צינורות הברכה ומקורות השפע,

וזרועות העוז והגבורה של עם ישראל.

הסירו כל גורמי הפירוד והמחלוקת ממחננו

וממדינתנו

והעמידו במקומם כל גורמי השלום והאחדות בתוכנו,

והיה מחננו טהור ומקודש,

מבוצר ומלוכד,

כחומה בצורה 

שלא תשלוט עליה כל כח הורס ומתנקם".

לעשיה הדתית לאומית ישנה הצלחה רבה בכל התחומים, ולצערנו הצלחה משמעותית בתחום הפוליטי לא באה לידי מימוש. היא תבוא לידי מימוש רק כאשר היא תהיה מבוצרת ומאוחדת.

הגיעה העת להתעלות ולאחד את כל הציונות הדתית ברשימה אחת לכנסת. בתוך המחנה הציוני-דתי רב המאחד על המפריד ועל זה צריכה להיות גאוותינו. מי מהציונות הדתית לא שותף לעיקרון הבסיסי של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל?