העם הארץ והאמונה בא-לוהי ישראל

תניה רגב , כ"ה בטבת תש"פ

עוד שנים רבות ידובר על שנת הבחירות הנוכחית, שתיכנס לפנתיאון הישראלי יחד עם נושאים נוספים שהסעירו אותנו– דוגמת הוויכוח על השילומים מגרמניה או מלחמת לבנון הראשונה.

נושאים שיושבים היטב בתודעה הלאומית אבל דהו עם השנים ואבדו מחריפותם. יש נושא אחד המלווה אותנו מאז ומעולם, הקשור באופן עז כל כך לעצם ישיבתנו כאן עד שבלתי ניתן לחשוב על מדינת ישראל מבלי להידרש אליו.

מדובר בכל אותן שאלות הנוגעות לאופייה היהודי של  המדינה, שאלות הלובשות צורה אחת ופושטות אחרת, אבל לא מרפות מאיתנו לרגע וכפי הנראה אחוזות ברעיון הציוני ויהיו בשר מבשרו לנצח. אלא שהחיבור בין אמונה, ארץ ועם הוא עתיק, ובמקרה של מדינת ישראל שורשיו נטועים כבר בפסוקי התורה.

פרשת וארא היא אחת הפעמים הראשונות שאנחנו פוגשים את "החוט המשולש" של העם היהודי – התורה, העם והארץ:  "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים. וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". (שמות ו' ז-ח).

על פי הרמב"ן, ההכרה כי הקב"ה הוא המוציא את בני ישראל ממצרים והבא איתם בברית סיני, היא התנאי לירושת הארץ: "והבאתי אתכם אל הארץ – כאשר תתבוננו בכל זה תהיו ראויים שאביאכם אל הארץ ואתננה לכם". מה קרה לו לחיבור בין שלושת היסודות הללו בגלגולי המולדת והגלות של העם היהודי?

אין ספק שמאה השנים האחרונות טלטלו את כל שלושת היסודות. מחד, התנועה הציונית הפיחה רוח חיים בכל הקשור לממשותה של ארץ ישראל, ובוודאי ביקשה לעצב מחדש את העם היהודי, לא כפזורה, כתרבות או כמוצא אתני, אלא כלאום ככל הלאומים, החולק טריטוריה משותפת על כל המשתמע מכך.

מאידך, גם הצלע השלישית, האמונה בא-לוהי ישראל, לבשה פנים חדשות בתורתם של אחד העם, ביאליק ואחרים. את שלושת אלה בקשה התנועה הציונית לאגד תחת הרעיון של ה'יהדות כלאום' ולא של ה'יהדות כדת'. תפיסת היהדות כלאום קשורה לשיבה ארצה. בניגוד ליהודים החיים בתפוצות והצריכים לבטא באופן פעיל את יהדותם, הרי שעבור 'היהדות הלאומית' עצם השימוש בשפה העברית, לצד החיים בארץ וההשתתפות במסגרות הפוליטיות שיש בה, די בהם כדי לייצר זהות נתונה ושוות ערך לזהויות לאומיות אחרות.

לדידם של היהודים 'הלאומיים', היהדות איננה אידיאל שיש לשאוף אליו או חובה שיש למלא, אלא נתון ניטראלי שלא צריך לתחזק באמצעות פעולות דוגמת שמירת מצוות. תפיסת היהדות השנייה, זו המעוגנת בגישה דתית, מבקשת להטמיע את הלאומיות היהודית בתוך המסגרת הדתית-מסורתית. לדידה, הזהות היהודית המשותפת היא חלק מן התמונה הדתית הכוללת. לפיכך, היהדות איננה מצב נתון, הנוצר מאליו בגלל שפה או טקסים, למשל, אלא זהות המותנית בקיומם של מעשים יומיומיים, המבקשים לצמצם את הפער בין האידיאל ובין המציאות.

הבינריות הזו, המחלקת בין 'יהדות כלאום' ו'יהדות כדת', ומעבירה את קו פרשת המים בין החילוניים מחד, והחרדים, המסורתיים והדתיים הלאומיים מאידך, מתקיימת ברמת התודעה בלבד. בפועל, ברמת המעשים, מתקיימות צורות עשירות ומגוונות של אורח חיים יהודי, המעניקות פרשנויות שונות לחיבור בין הדת, העם והארץ.

כך נמצא התנהגויות שונות בכל הקשור לאופני קבורה, לנסיעה בתחבורה ציבורית בשבת, לגיוס בנות לצה"ל, להקפדה על כשרות בבית או מחוצה לו, ועוד ועוד. לא אצל כולם ניתן למצוא התנהגות עקבית שההיגיון הטמון בה קשור למחויבות הלכתית. הגמישות והניידות הזו מבלבלת ובעיקר מקשה על ההגדרה המובהקת של 'חילוני' או 'דתי', אבל גם מאפשרת דיאלוג בין קבוצות שונות הנושאות כולן עיניים אל אותם עוגנים משותפים המגדירים את ה'ביחד' שלנו: העם הארץ והאמונה בא-לוהי ישראל.