מדינה כהלכתה

הרב יגאל קמינצקי , כ"ו בטבת תש"פ

עם הקמת המדינה, היה מי שהאמין שמערכת המשפט בה, תתנהל עפ"י משפט התורה, [המכונה "המשפט העברי"]. כמה מגדולי הרבנים עסקו בבירור סוגיה זו הלכה למעשה, ביניהם הרב הרצוג זצ"ל, הרב ישראלי זצ"ל, הרב וולדנברג זצ"ל ועוד. להוותם ולהוותנו, דבר זה לא קרה.

מתוך אמונה וביטחון שדבר זה אכן יתממש, וכהבטחת הנביאים "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה" וכו', וכמי שרוצים לסייע בכך, חובה עלינו לבחון מדוע הדבר לא צלח בידינו.

כידוע, שההנהגה שעמדה בראש המדינה עם הקמתה, הייתה ברובה חילונית. מנהיגים אלו ראו בהקמתה תוצאה של "אין ברירה" "ומקלט בטוח", אך ודאי לא מימוש חזון הנביאים בפן ההלכתי שבו.

דוד בן גוריון שעמד בראשות הממשלה, לא רצה מדינה חילונית לגמרי. הוא חפץ בקשר לתנ"ך, למסורת, לערכים ולשורשים היהודיים. כדי לקבע קשר זה, הוא פעל לחוקק את "הסטטוס קוו" בענייני תורה ומדינה, הסכמה שכללה בין השאר, את השבת כיום שבתון ממלכתי, כשרות ממלכתית, נישואין וגירושין ע"י הרבנות הראשית ועוד, אך "המשפט העברי" נותר מחוץ לחקיקה. מדוע?

בפשטות, מערכת המשפט, היא הנקודה "הארכימדית" הקובעת האם המדינה תתנהל כמדינה חילונית המאפשרת במקרה הטוב קשר למסורת, או עפ"י הכוונה אלוקית, "כי המשפט לאלוקים הוא". הכרה ב"משפט העברי" כסוברני במדינת ישראל, כמוה כהכרה במדינת הלכה.

מעבר לכך, חיי היהודים בגלות הולידו כמיהה לקשר וללגיטימציה מצד הגויים שסביבם. עם הקמת המדינה טרם זכינו להשתחרר משעבוד זה, גם גאולת המשפט היא קימעה קימעה, וע"כ ניתנה העדפה ברורה למשפטי העמים, העותומני, האנגלי ועוד, המשדרת יותר "נאורות", ומחברת אותנו למשפחת העמים.

מחסום מרכזי נוסף להחלת המשפט העברי, הוא הבורות. השימוש בקונטקסט "מדינת הלכה" "מקפיץ" ומאיים על אנשים רבים הבטוחים שמדובר בחוקים דרקוניים, המחייבים הוצאות להורג "על ימין ועל שמאל" של מחללי שבת ובועלי נידות ועוד. הם לא שמעו על המובא בחז"ל בגמ' מכות ז עמ' א: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע - נקראת חובלנית; רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין - לא נהרג אדם מעולם; רשב"ג אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל".

בפועל הוצאה להורג הלכה למעשה, התבצעה לעיתים נדירות ביותר.

כיצד מגשרים על סתירה זו כביכול, בין הנאמר בתורה שבכתב לדברי חז"ל?

חובה לדעת שיסוד מערכת משפט התורה מתבסס על פסיקות חז"ל בתורה שבעל פה, ורק על פיהם. איננו פוסקים הלכה ישירות מתוך התורה שבכתב. לדוגמה: בתורה כתוב "עין תחת עין". משמע שהמוציא את עין חברו דינו שיוציאו את עינו. האם בהיסטוריה של משפט התורה ידוע על ביצוע פסק דין זה?! ברור שלא, כי חכמים דרשו שכוונת התורה היא לעונש ממון.

א"כ מדוע התורה נקטה בלשון "מטעה" זו? ללמדנו שבאמת הוצאת עין חברו היא מעשה חמור ביותר שהיה מחייב הוצאת עין הפוגע, אך בפועל חז"ל קבעו שהכוונה לממון. כנ"ל גם ביחס לעונש מיתה. התורה מרבה לעסוק בעונש המיתה כדי להדגיש את חומרתן של העבירות שבגינן היה מגיע עונש מוות, גם אם בפועל לא מממשים אותו. יחד עם זאת עפי התורה אופציית עונש המוות קיימת, לפי ששלילתה המוחלטת כמו במדינת ישראל, ממניעים הומניים ואחרים, מחלישה את כוח ההרתעה, וכדברי רשב"ג: "אף הם היו מרבים שופכי דמים בישראל". וכדברי חז"ל "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים".

בניגוד למערכת המשפט הכללית, שעיקרה לעשות סדר ולא צדק, משפטי התורה מכוונים אותנו למשפט צדק ואמת היכול להתממש רק עפ"י הדרכה אלוקית [גם אם פעמים רבות איננו מבינים את הטעם לפסיקה כזו ואחרת].

ולוואי ונזכה ולו במעט, להתקרב ולקרב את עם ישראל אל דעת אלוקים, שהביטוי היותר עליון שלה הוא משפט התורה.

"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה"