תוכנית טראמפ – תוכנית השלבים הישראלית

ד"ר יחיאל שבי , א' בשבט תש"פ

במאמרי ב-"ישראל היום" מאפריל האחרון, טענתי כי על ישראל לאמץ את תוכנית טראמפ לשלום. התוכנית הינה פוטנציאל יוצא דופן, למימוש שאיפות הציונות, תוך השתלבות במרחב המזרח תיכוני, וצירוף שטחים נוספים בארץ ישראל למדינת ישראל. 

על ישראל לראות בה את תמונת הראי של "תוכנית השלבים" של התנועה הלאומית הפלסטינית, המבקשת לשחרר בשלבים את פלסטין מאחיזת הציונים. רק לאחרונה, הודיע ראש הממשלה הפלסטיני, א-שתיה, כי חלוקת יהודה ושומרון (הגדה המערבית) לשטחי A, B ו – C, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו, בטלה ומבוטלת. וזה עשור שהפלסטינים מיישבים בצפיפות את שטחי C, ונוטעים כרמי זיתים בכל מרחב פתוח, במטרה ליצור עובדות בשטח ולסכל את סיפוח השטח לישראל בעתיד. מדובר בצעדים חד צדדיים פלסטיניים המפרים את הסכמי אוסלו, שלא להזכיר את המערכה הבינלאומית שמנהל אבו מאזן לבידודה של ישראל, לגינויה ולהעמדת ראשיה לדין בהאג. 

הגדיל לעשות ח"כ איימן עודה, אזרח ישראל, אשר הכריז כי בראש מאמצי הרשימה המשותפת עומד ריסוק ההגמוניה הציונית בארץ ישראל, וכפועל יוצא מכך, סילוק שלטון הימין האידיאולוגי (ומנהיגו, נתניהו). עודה רואה עין בעין עם טיבי את התמונה הכוללת, ומיישם את דברי ערפאת כי לצד הקמת מדינה פלסטינית בשטחי יש"ע, תחוזק הזהות הפלסטינית בין בני העם האחד, ביפו ובג'נין, בשכם, בחיפה ובנגב, כי "אל-ג'ליל מת'ל אל-ח'ליל" – הגליל כמוהו כחברון - חלק בלתי נפרד מפלסטין. רק לאחרונה אמר טיבי לנשיא ריבלין בעזות מצח: זו ארצנו, אנו בעלי הבית המקוריים.

לכן, הפלסטינים יידחו את התוכנית, ולא מכיוון שאין היא טובה מבחינתם, היא הרי תעניק להם את מה שלא היה להם עד כה: ריבונות ויציבות כלכלית. הם יעשו זאת מכיוון, שמלחמתם בישראל היא מלחמה אמונית-רעיונית המונעת מקנאות דתית ולאומית שאינה מסוגלת לקבל את ריבונות העם היהודי על שטח כלשהו של דאר אל-אסלאם (בית האסלאם). ועל כך אין פשרה מצידם – פשוט צריך להקשיב להם.

בניגוד לאמונתם של נביאי מסירות השטחים, פעולות אלו לא הובילו לשלום ביננו לבין שכנינו. כל שטח ששוחרר ונמסר לידי שכנינו הפך לקו חזית קדמי במסגרת הלחימה בישראל. סיני הפכה למרבץ ליתושי דאעש, דרום לבנון למשכן לטילים המדויקים של חיזבאללה, עזה היא חזית פעילה המטילה מורא ואש על יישובינו, ומרחבי שטחי A ו-  B הם משכן לטרוריסטים מחד ולמסיתים אנטישמיים הפועלים במערכת החינוך הפלסטינית, מאידך. 

יצחק טבנקין, מראשי תנועת אחדות העבודה והקיבוץ המאוחד שהקימו מאות יישובים בכל רחבי הארץ, טען מיד לאחר מלחמת ששת הימים שמסירת שטחים לא תחזק את סיכויי השלום ולא תבטיח את קיומו. ההיפך הוא הנכון, תנופת הפיתוח וההתיישבות היהודית, הם אלה שימנעו את הפיכתם של השטחים המשוחררים לבסיסי מלחמה מחודשת ויבטיחו את השלום. המבקש להשיג רווח ביטחוני בלבד, בשמירה על השטחים וקביעת גבולות ביטחון באמצעותם, ולא רואה בשחרורם, את הגשמת הצדק ההיסטורי, חוטא לאמת. טבנקין כז'בוטינסקי, ראש התנועה הרוויזיוניסטית, סברו כי שלום אמת יושג רק כאשר הערבים ישלימו עם זכותם של היהודים לכונן בכל חלקי מולדתם ההיסטורית את המדינה היהודית. זהו הבסיס לשלום אמת, והוא תנאי להשגת ביטחון.

רק כאשר יפנימו הערבים כי ישראל היא קיר ברזל שאינו בר תבוסה, וכי הציונות תפתח את הארץ כולה לטובת בניה – יהודים כערבים – יגיע שלום אמת. מכאן שפיתוח כלכלי מואץ של הארץ, באמצעות הקמת אזורי תעשיה המשותפים ליהודים וערבים, כאזורי התעשייה בברקן, שח"ק ועוד הוא הדרך לשלום אמת. לא לחינם, התוכנית המדינית משולבת עם סוכריה כלכלית. בשנים האחרונות אנו רואים תמורות מהותיות ביחסה של הקהיליה הערבית והאסלאמית לישראל ובאפשרות לכינון יחסים עימה. ישראל נתפסת בעיני רבים כצוק איתן בים הסוער של לאומנות ומשיחיות איסלאמית קיצונית, המובלת על ידי איראן וגרורותיה מחד, ומבית מדרשם של האחים המוסלמים והתנועות האיסלאמיות הסלפיות, מאידך. הסוגייה הפלסטינית נדחקה לקרן זווית.

באימוץ תוכנית טראמפ, גלומה הזדמנות היסטורית מכיוון שהחלת הריבונות בבקעה ובאזורים נוספים ביהודה ושומרון ירחיקו מהם את סוכני הטרור. לצד זאת, על ישראל לפעול לפירוז השטחים, ולשמור בידיה את הנכסים ההיסטוריים המדגישים את זכותנו ההיסטורית על הארץ:  המזבח בהר עיבל, מערת המכפלה, קבר יוסף והר הבית.

על המפלגות הציוניות מוטלת האחריות להתאחד מאחורי המשימות הללו, כי הזדמנות הבאה לידך, אל תחמיצנה.

ומה באשר לשאר האזורים שלא יועברו לישראל? 

שאלו את דוד בן גוריון לפני הכרזת החלוקה, בשנת 1947, כיצד אתה מסוגל לוותר על חלקי מולדת, אחרי שהובלת את תוכנית בילטמור שקראה להקמת מדינה יהודית בכל שטחי ארץ ישראל?

בן גוריון השיב: "לכשירחיב". כעת ניקח את מה שנותנים לנו, ולכשירחיב לנו ניקח את השאר. או כמו שאמר זאת לאונרד כהן:  

First we take Manhattan, then we take Berlin.