יציאת מצרים של היחיד והאומה

תניה רגב , ה' בשבט תש"פ

יהדות תניה רגב
תניה רגב
צילום: עצמי

קצת קשה לחשוב על פסח בשבוע גשום של ראשית שבט, אבל הוא אוטוטו פה בלוח השנה ולגמרי כאן בפרשת השבוע.

פרשת בא מהלכת על התפר שבין האירוע ההיסטורי ובין ההנחלה לדורות, בין "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ב ל"א) ובין "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ, עַד-עוֹלָם" (שמות י"ב כ"ד).

מבחינות רבות הציווי לזכור את חג החירות הצליח. לכל הפחות במדינת ישראל של ראשית המאה העשרים ואחת – רוב מוחלט של היהודים בארץ מסב לשולחן הסדר: המשטרה נערכת מראש ומפרסמת מפת פקקים צפויה – ונתוני הרייטינג צונחים בערב החג לאחוזים בודדים.

ישנן מצוות רבות המעוגנות בזיכרון יציאת מצרים –אלא שכפי הנראה ליל הסדר הוא זה שהתקבע לדורות והצליח לשרוד את תופעת החילון של העת החדשה ולהמשיך ללוות אותנו גם כשרובו של עם ישראל איננו מקפיד על קלה כבחמורה.

מה סוד הצלחתו של ערב זה? ליל הסדר הוא דוגמה מובהקת לחיבור בין סיפור מכונן ובין טקס המאפשר לשוב ולחוש מחדש את החוויה המגולמת בסיפור זה. יציאת מצרים היא נקודת עוגן משמעותית ביותר של עם ישראל, זו המבטיחה את אפשרות הגאולה גם בימים אפלים ביותר והמציינת את רגע הראשית שלנו כקהילה שבאה יחד בברית.

תודעה זו איננה יכולה להתקיים מבלי שתהיה לה אחיזה במציאות – בלי הפעולות הסמליות המעלות את המשמעות מהעולם הסמוי וגורמות לאנשים לפעול שוב ושוב על מנת להנכיח משמעות זו במישור הפומבי. כך שתיית ארבעת הכוסות, ההסבה ואכילת המצה, ולהבדיל- המשפחתיות, החגיגיות ואפילו הניקיון, הם התשתית המעשית המבטיחה שתודעת היציאה לחירות וההפיכה לעם לא תישאר בגדר רעיון בלבד.

אפשר כמובן לתת דוגמאות נוספות לחיבור בין משמעות ופעולה, או אם תרצו בין אתוס וטקס: העצב העמוק שלנו על נפילת חיילנו הופך לגלוי ומשותף בעמידת דום או בהורדת הדגל לחצי התורן, ומעמד החופה המרגש, על חלקיו הנובעים מן ההלכה ואלה שהתעצבו במשך השנים, מבטא את ההתחייבות של בני הזוג, את הקדושה הכרוכה בברית הנישואין, או את החשיבות הגדולה שאנו מייחסים לתא המשפחתי. 

הצמד הזה, האתוס והטקס, עובדים לרוב היטב יחד, אלא שלא תמיד ההרמוניה בין הרעיון והמעשה נשמרת. כך למשל, ברמת האתוס - רוב היהודים בישראל סבורים שירושלים היא בירתינו הנצחית, אולם מצד ה'טקס' מבכרים טיסות שכר זולות לטורקיה על פני ביקור בעיר. באותו אופן, אנחנו רואים בעלייה לארץ ערך יסוד, אולם לא תמיד מאירים פנים לעולים חדשים שבאו זה לא מכבר, או סבורים שעידוד הייצור המקומי חשוב לעין ערוך, אבל מעדיפים את אולמי הענק של אייקיאה ואת החבילות המרשרשות של אלי אקספרס.

גם בליל הסדר ישנן צרימות. אנחנו בוחרים לחזור ולהסב מידי שנה לשולחן הסדר למרות שאנחנו מקטרים על המצות, על הדודה או על השעה המאוחרת. הצרימות הללו קורות מכיוון שאנחנו אנחנו אנשים פרטיים עם קווי מתאר מדויקים, וההקשר החברתי משורטט בקווים גסים יותר, ומשום שאנחנו אנשים פרטיים המכילים סתירות שעולם המשמעות המשותף איננו יכול להכיל.

ובכל זאת, אנחנו חוזרים מידי שנה לשולחן הסדר כי ההשתתפות בטקס משמעה להיות שייך לסיפור מסגרת רחב ולקהילה גדולה המייצרת הזדהות ותחושת שייכות. לכן, כשאנחנו משתתפים בטקס, תהא זו עמידה בצפירה של יום השואה או נשיקת לילה טוב לילדנו מידי ערב, אנחנו למעשה נשבעים אמונים ל'אתוס' – לתודעה, לערכים או לרעיונות שאנחנו רוצים לאמץ לחיינו. 

ליל הסדר אם כך הוא החיבור בין הסיפור המכונן ובין הטקס המנכיח אותו בעולם, ולצד זאת ביטוי לבחירה של היחידים לכרוך את עצמם בסיפור המסגרת של העם היהודי. את החיבור בין האישי והקהילתי ניתן למצוא בפירושו של הרש"ר הירש לפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ, עַד-עוֹלָם" (שמות י"ב כ"ד).

המעבר בין לשון הרבים, הפותחת את הפסוק, ובין לשון היחיד החותמת אותו, מביאה את הרש"ר הירש לכתוב את הדברים הבאים: "כוונת החילוף בין יחיד לרבים היא - או: ישמור הציבור את הדבר, כדי שיהיה חוק לכל יחיד, לו ולבניו; או: ישמרו הרבים את הדבר, כדי שיהיה חוק לאומה, המאוחדת כגוף אחד... אין התורה מסתפקת בהכרה וקיום בחיי הפרט בלבד, וכן לא בהכרה וביצוע על - ידי האומה, במובן של גוף אחיד, כגון על - ידי נציגות המשקפת אותה.

התורה מבקשת למצוא הכרה וקיום הן על - ידי האומה כציבור מאוחד, והן בכל בית יהודי פרטי - בלב כל יחיד מישראל".