חייל (לא) בודד

הרב אביעד שינוול , ט' בשבט תש"פ

הכתפיים כבר אדומות ונפוחות מהאפוד והנשק, הרגליים כואבות מהריצה, הקסדה לא יושבת טוב אבל אני חייב להמשיך. הבוחן חייב להיגמר.

כבר עברתי את החבל, טיפסתי את הקיר. מדמיין את עצמי מגיע לסוף בזמן הנכון. רואה מבעד לאגלי הזיעה את דמותו של הסמל. נותן מאמץ אחרון ומסיים בהתנשפות.

הסמל מסתכל על השעון וזורק לעברי "שנה". "מה?" שאלתי בבהלה. הסמל איבד את הסבלנות והחל לשאוג עלי "מה לא ברור?! שנה! לא עמדת בזמנים! נראה לך שככה נראה חייל ביחידה שלנו?".

"הקשב המפקד הסמל, לא הבנתי מה אמרת. מה זה המילה שנה?". הסמל נרגע ואמר "שנה זה מילה בעברית שמתכוונת שאתה צריך לחזור על מה שעשית כי לא עשית מספיק טוב". מסתבר שיש מילים שאני עדיין לא מכיר. מתי אני כבר ישראלי?!

יום שישי האחרון היה יום מכונן ועצוב. הוא פתח את השבת הראשונה בארץ שביליתי לבד, אף אחד לא היה באיזור.. חזרתי מהצבא לדירה, עמדתי מול הדלת. תוך כדי שהוצאתי את המפתח מהתיק הגדול חשבתי  על זה שאין אף אחד שמחכה מבעד לדלת.

פתחתי אותה בכל זאת ומצאתי דירה קרה. מאוד קרה. גיליתי שהיא נשארה בדיוק באותה צורה בה השארתי אותה שבת שעברה. אף אחד לא לכלך או שבר כלי, אף אחד לא ניקה או סידר. זה רק אני כאן.

את השבת העברתי עם ספרים ועיתונים שלא הספיקו להפר את השקט שהטריף אותי. במוצאי שבת אמרתי לאמא שהיה כיף לנוח כי לא רציתי לצער אותה. ביום ראשון היינו אמורים להגיע למקום באיזור של הישיבה שלי אז קפצתי לביקור בבוקר.

נכנסתי לבית המדרש ונקלעתי לעיצומו של שיעור, הרב מתן הסביר ש"אם אתה עושה משהו טוב אתה לעולם לא לבד! יוסף הצליח לעמוד מול הפיתויים לחטוא בגלל שנזכר באבא שלו וכך הרגיש שהוא לא בודד". אז נזכרתי באבא שלי ותהיתי אם הוא מרגיש איתי עכשיו. 

עוד שבוע ההשבעה שלנו. כולם מתכוננים ומספרים על התוכניות של המשפחה והחברים המרוגשים. אני יודע שאמא לא תגיע. היא גרה מעבר לים והיא עסוקה מדי בעבודה מכדי להתפנות להגיע. עדיף לא להגיד כלום ואני כבר יודע שעושים אירוע מיוחד לחיילים הבודדים אבל זה יהיה קשה כי אין כמו אמא. 

לא האמנתי, אבל הבלתי יאומן קרה. לא תכננתי ולא אמרתי לאמא כלום, היא פשוט הופיעה. באמצע הארוחה לחיילים בודדים אמא הופיעה משום מקום. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. תוך רגע הפכתי מחייל קשוח ביחידה מובחרת לילד שמתגעגע ואוהב את אמא שחסרה לו.  בזמן שחיבקתי אותה שמתי לב שכולם סביבנו מוחאים כפיים. 

מאז מתיישבת בי ההבנה שאין דבר כזה באמת חייל בודד, יש עם שלם שנמצא איתו תמיד.