מותר לתבוע בבית דין לעבודה?

בפרשת השבוע נקרא: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם". רש"י הביא את האיסור לדון בדיני הגויים וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך. האם איסור זה כולל בתוכו גם לדון בבית דין לעבודה?

הרב ישועה רטבי , כ"א בשבט תש"פ

שאלה:

אשתי גננת העובדת כ-16 שנים. משכורתה והתוספות המגיעות לה, פחותות בצורה ניכרת מהמגיע לה ע"פ חוק. האם מותרת לתובעו בבית הדין לעבודה, בהסתמך על בהסתמך על דברי הגר"י קוליץ זצ"ל, שסבור שמותר לתבוע בבית דין לעבודה?

תשובה:

א)- נקדים ונאמר, שיש תוקף הלכתי לדיני העבודה, כך שקיימת חובה על המעסיקים לתת לעובדים את זכויותיהם, ובית הדין לממונות פוסק לפי מנהג מדינה, כפי שמתברר מתוך דיני העבודה. (שולחן ערוך סימן שלא סעיף א).

ב)- לפי פוסקים רבים, יש לפנות לבית הדין לממונות בכדי שיברר את הסכסוך הכספי שבניהם, ולא לבית הדין לעבודה. (הגרי"ש אלישיב, הגר"מ שטרנבוך, הגר"נ קרליץ, הגרז"נ גולדברג והדברי מלכיאל). אומנם יש מהפוסקים שהתירו לכתחילה לפנות לבית דין לעבודה. (הגר"ש ישראלי, כמובא בספר שואלין ודורשין, חלק ד סימן צד).

ג)- כאשר נראה שהמעסיק מתחמק מהעובד ולא רוצה לשלם לו את זכויותיו - ניתן לתבוע את המעסיק בבית הדין לעבודה. כך מובא בפסקי דין-ירושלים (חלק ה עמוד יא): "אם ישנן סיבות מספיקות, כגון התחמקויות הנתבע וכד' - רשאי ללכת לבית דין לעבודה, ואינו בכלל המרים יד בתורת משה. וכן הסכים עמי הראב"ד הגר"י קוליץ שליט"א". הגר"י קוליץ לא התיר לתבוע בבית דין לעבודה, אלא רק אם העובד מתחמק, ולא התיר לתבוע לכתחילה, כפי שמובא בשאלה.

ד)- הגר"א שפירא התיר לתבוע בבית דין לעבודה במציאות בה העובד חושש מאלימות מצד המעסיק. (מובא בספר שואלין ודורשין, חלק ד עמוד תרמ"ח). מכאן שאם אין חשש כזה - גם לדעת הגר"א שפירא יש לתבוע בבית דין לממונות.

ה)- נציין שלפי החוק, חלק מדיני העובדה הם במעמד קוגנטי, כך שהם נמצאים בתחום הסמכות של בית הדין לעבודה. לא ניתן לדון בדיני עבודה בבית דין לממונות - אלא רק בהסכמה מפורשת של שני הצדדים.

בית הדין לעבודה

לפי חוק בית הדין לעבודה (סעיף 18א), בית הדין האזורי לעבודה, דן בשלושה: אב בית הדין הוא שופט, ואליו מתווספים שני נציגי ציבור, אחד מנציגי העובדים, ואחד מנציגי המעסיקים. בבית דין הארצי לעבודה (שמהווה ערכאת ערעור) דנים בחמישה, שהם שלושה שופטים ושני נציגי ציבור. (סעיף 20א).

נחלקו הפוסקים במקומות בו נהגו לדון בבית דין פנימי, כגון בבורסת היהלומים, שהמנהג להביא סכסוכים בפני בוררים פנימיים.

הפתחי תשובה בסימן ג ס"ק ב כתב בשם מהרש"ך (חלק ב סימן רכט): ניתן לדון בפני בורר שדן כפי מנהג הסוחרים המקומי, כי כך מנהג הסוחרים הוא לדון בפני אותם בוררים, ועל מקרה זה נאמר מנהג מבטל הלכה. וכן פסק המשפט צדק (חלק א סימן נב), שבכל מקום שנהגו לדין בדבר מסוים ע"י בוררים פנימיים, ולפני תחילת העסקה קיבלו על עצמם לדון בפני אותם בוררים - מותר לדון בפניהם.

הסברא להיתר הוא, שכל איסור ערכאות, שייך רק כאשר הערכאות מציבים מערכת משפט סדירה מול דיני התורה, אבל בורר שדן כפי מנהג הסוחרים - אין בכך איסור, כי אין כאן מערכת משפט חלופית, אלא רק מנהג סוחרים נקודתי. הבוררים הדנים בסכסוך הם ממומחים לתחום בו הם דנים, שיפסקו ע"פ מומחיותם ומקצועיותם בהתאם למנהג התקף בין הסוחרים.

אבל בעל הכנסת הגדולה (שו"ת בעי חיי חלק א סימן קנח) סבור, שיש איסור ערכאות גם במקום בו נהגו לדון ע"י בוררים פנימיים.

מחלוקת מהרש"ך ובעל הכנסת הגדולה שייכת במקרים בהם יש בורר שדן לפי מנהג סוחרים מקומי. השאלה היא, האם בית הדין לעבודה נחשב ג"כ כבורר על סמך מנהג סוחרים, ואז לפי מהרש"ך יהיה מותר לדון בו, או שנחשב לחלק ממערכת המשפט, ואסור לדון בו ללא אישור מבית הדין.

הגרי"ש אלישיב פסק, שבית דין לעבודה דינה כערכאות, כך מובא בפסקי דין-ירושלים (חלק ח פס"ד המתחיל בעמוד יא): "ובנידון דידן, שהתובע תבע את הנתבע בבית דין, והנתבע השיב, שעל פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מקום הדיון בתביעה זו הוא בית דין לעבודה, הורה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, שלמרות תשובה זו של הנתבע, אין התובע רשאי לפנות לערכאות אלא בהיתר בית דין, וההיתר יינתן לו ע"י בית דין על סמך תשובתו של הנתבע".

גם הדברי מלכיאל (חלק ה סימן רי) פסק, שבית דין לעבודה, דינו כדין ערכאות, שכן הב"ד לעבודה נחשב כחלק ממערכת בתי המשפט. וכ"פ הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ה סימן שסג).

וכ"פ הגרז"נ גולדברג (שו"ת בנין אריאל עמוד 164): "יש הבדל בין בית דין פנימי של איגוד מקצועי, לבין בית דין לעבודה של המדינה. בית דין לעבודה - דינו כערכאות ואסור ללכת ולהתדיין שם בלי היתר של בית דין רבני, אך באיגוד מקצועי הדן בבית דין פנימי את כל החברים על פי תקנון שסכימו מראש (כמו בית דין של יהלומנים שדנים רק יהלומנים) -  מותר, כי הם דנים רק את מי שכלול באותו מקצוע, בניגוד לבית דין לעבודה הדן ושופט את כל האוכלוסייה שלא על פי תורה, ועל כן יש בזה משום איסור ערכאות".

בית דין לעבודה אינו נחשב כמו ב"ד של סוחרים, כי ב"ד של הסוחרים יש לו סמכות מציבור הסוחרים, הקהל קיבל עליו את הב"ד לסוחרים שידון אותם, בית הדין לעבודה לא דן לפי מנהג סוחרים מקומי, אלא דן לפי מערכת שיפוט האזרחית הקבועה במדינה ולפי חוק-יסוד: השפיטה. ב"ד לעבודה מקבל את סמכותו מחוקי הכנסת ולא בהסכמה ברורה וקבלה של הקהל.

אומנם הגר"ש ישראלי (מובא בספרו של הגר"א שלזינגר, שואלין ודורשין, חלק ד סימן צד) פסק: בענייני עבודה הקובע הוא מנהג מדינה, ומכיוון ויש מנהג מדינה ללכת בסכסוכי עבודה לבית דין לעבודה - ניתן לפנות לבית דין לעבודה. בית דין זה נחשב כשבעה טובי העיר, כי הוא מורכב מנציגי ציבור, ולא כערכאות.

אך נראה, שלטובי העיר נחשבים רק נבחרי ציבור שנבחרו בבחירות פתוחות, ולא נציגים שנבחרים ע"י וועדה מסוימת. מעבר לכך, לשבעה טובי העיר יש יכולת לתקן תקנות לטובת הציבור, אך אין יכול לדון ולשפוט.

כך כתב המרדכי (מסכת בבא בתרא סימן תפ): "טובי העיר - הוו כחבר עיר וכל כמיניה. (שבעה טובי העיר אלו נבחרי הציבור חברי העירייה, או הבאים מטעמם). ופירש ר"ם הטעם, דטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו - כמו גדולי הדור בכל מקום". לנבחרי הציבור יש כח רק למה שנבחרו, ולא לדון ולשפוט שלכך לא קיבלו מנדט מהציבור.

צריך לציין, חלק מדיני עבודה נחשב לחוקים קוגנטיים, כך שאין סמכות לבית דין לממונות לדון בדיני עבודה אלו, אלא רק לבתי דין לעבודה. אך אם הצדדים מודעים לכך ובכ"ז מסכימים לבוא לבית הדין - בית הדין רשאי לדון בעניינם.

הסמ"ע בסימן שסט ס"ק כא כתב: "דאפילו אם גזר המלך בהדיא לילך בתר דיני הערכאות, דאין על דייני ישראל לקיים זה מכח זה, דעלינו לקיים מן הדין דינא דמלכותא, דעל כזה לא אמרו, אלא על דברים שהן מחוקי המלוכה". (כלומר בית הדין יפסוק לפי חוקי העבודה, אך את הדיון יש לעשות בבית דין ולא בבית דין לעבודה).

היתר פנייה לבית דין לעבודה כאשר המעסיק מהתל בעובד

בפסקי דין-ירושלים (דיני ממונות ובירורי יהדות ה פס"ד בעמוד יא) מובא: גם לשיטת מהרש"ך, היום שדנים בבתי דין כמנהג מדינה בכל נושאי שכירות פועלים - צריך לתבוע בבית דין לפני שתובעים בבית דין לעבודה. "וא"כ מאחר ובית הדין לעבודה דן מנהגי פיצויים לפי מה שנהגו בני המדינה, וגם בדין תורה דנים בזה בהתאם למנהגי המדינה, אין ספק שישנה עדיפות ללכת לדין תורה אצל חכמי ישראל. אולם אם ישנן סיבות מספיקות כגון התחמקויות הנתבע וכד' - רשאי ללכת לבית דין לעבודה, ואינו בכלל המרים יד בתורת משה. וכן הסכים עמי הראב"ד הגר"י קוליץ".

הגר"א שלזינגר (שואלין ודורשין, חלק ד סימן צד) כתב: "בעיני ראיתי את ניסיונות העושק של מעבידים (אינני רוצה לומר כאן היכן זה קורה לרוב, והם מעשים שבכל יום באותם מקומות) העושקים את עובדיהם בלא רחמים, ויש כאלה שאף את מה שהפרישו ממשכורתם, שהוא כסף השייך לעובדים, אף את זה מנסים לעשוק מהם, שהוא בוודאי גזל גמור גם עפ"י החוק. ועל כן כדי להציל עשוק מעושקו, יש להקל במתן היתר ללכת לבית הדין לעבודה, ולא לסייע בידי גזלנים המבקשים להתעשר על חשבון עובדים מסורים".

"ולעתים מתן ההיתר לדון בבית הדין לעבודה, גרם לכך שהנתבע הסכים להתפשר, והיה מוכן לבוא לקראת התובע, ולהסתדר איתו כספית, ולשלם לו מה שמגיע לו, או לחילופין הסכים לדון בבי"ד של תורה במקום ניטרלי שמקובל על שני הצדדים".

"והחכם עיניו בראשו, לבחון היטב את הבקשה למתן היתר לפנות לביה"ד לעבודה, לבחון היטב את התנהגותו של המעביד בכלל, ובאופן פרטני כלפי התובע, ואם נראה לחכם שהנתבע מתחכם וגורם לסחבת בלתי נסבלת, ואולי כדי לגרום לתובע להתייאש מתביעתו - יש להקל בזה להציל עשוק מיד עושקו".

ערכאות שבסוריא

הבית יוסף כתב בשם הרשב"א (חלק ב סימן רצ): ישנה אפשרות למנות דיין עם הארץ, וזה במקום שכלל אין דיינים ת"ח, כך שעדיף שימנו ע"ה הגון מאשר שילכו לערכאות. וכ"פ הרמ"א בסימן ח סעיף א.

הרשב"א התייחס להיתר לדון בפני הדיוטות שדנים לפי שיקול דעתם, כפי שמבואר במסכת סנהדרין דף כג עמוד א, שלפי דעת רבי מאיר, כאשר דנים בזבל"א, יכול כל אחד מבעלי הצדדים לפסול את הדיין שבחר הצד השני. הגמ' העמידה את האפשרות לפסול את אחד מהדיינים במציאות של ערכאות שבסוריא, כלומר דיינים שלא בקיאים בדיני חושן משפט (כך רש"י {ד"ה בערכאות} ביאר: "שלא היו בקיאין בדין תורה"), כי כוחם נובע מכך שהציבור קיבל אותם עליהם, לכן יכול אחד מהצדדים לסרב לקבל את אחד מהדיינים הללו.

אומנם חכמים חולקים על ר"מ וסבורים שלא ניתן לפסול גם דיין הדן בערכאות שבסוריא. הר"ן (מסכת סנהדרין דף כג עמוד א) הקשה על חכמים: מדוע לא ניתן לפסול דיינים אלו, הרי מדובר בדיינים פסולים, "ואי דיין זה פסול, ואין דינו דין - מה תועיל בטענה זו המחאת רבים עליהם, הרי זה קשר רשעים, ואינו מן המנין"?

הר"ן ביאר: ההיתר בדיינים שאינם דנים לפי דין תורה (אלא רק לפי שיקול דעתם), שייך רק במקום בו לא מצויים דיינים הדנים לפי דין תורה, ומחוסר ברירה הציבור קיבל על עצמו דיינים חלופיים שידונו לפי שקילו דעתם, לכן אין בסמכות הצדדים לפסול דיינים אלו.

כאמור, דברי הרשב"א מתייחסים למקום בו לא ניתן למצוא דיינים הבקיאים בחושן משפט, שאז יש לברור שופטים שידונו לפי שיקול דעתם, (כפי שדנו בערכאות שבסוריא). וכ"פ הרמ"א בסימן ח סעיף א: "ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים, או שכולן עמי הארץ, וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם, שלא ילכו לפני ערכאות של עובדי כוכבים - ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר), אף על פי שאינם ראויים לדיינים, וכיון שקבלו עליהם בני העיר - אין אחר יכול לפוסלן. וכן כל צבור יכולין לקבל עליהם בית דין שאינם ראוים מן התורה".

האורים בסימן כב ס"ק טו כתב: "נראה היינו בעיר שאין בה לומדי תורה, והמחו הם עליהם, כדי שלא ילכו בערכאות, וכמש"כ הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' רצ, והובא לעיל ריש סי' ח), אבל במקום שיש בעלי תורה ומדע בעיר הראוים לדון העם - חס ושלום למנות דיינים חסירי מדע, וכאילו נוטע אשירה אצל מזבח ה' (סנהדרין ז ב), והעושה כן ראוי לנזיפה ונידוי, כי פוגע בכבוד התורה, ומעקל הדין, ופשיטא דאפילו יחיד יכול למחות וברור ופשוט". וכן כתב הנתיבות (חידושים סימן כב ס"ק יג).

החזון איש (חו"מ סנהדרין סימן טו בס"ק ד) כתב: השופטים בערכאות שבסוריא דנו לפי שיקול דעתם, והפסק נחשב לפשרה, לכן יש לו תוקף כי שני הצדדים הסכימו להתפשר לפי הכרעת השופט, אך לא מדובר בשופט שמקבל מערכת של סדרי דין הקבועה בחוק, אלא של שופט שדן לפי מיטב שיקול דעתו מתוך רצון להגיע לצדק, לכן לא שייך להחיל את הלכת ערכאות של סוריא על מערכת המשפט הישראלית, כי הלכת ערכאות של סוריא מתייחסת לפשרה נקודתית לפי שיקול דעת, ולא על מערכת חוקים מסודרת כפי שיש במשפט האזרחי.

אומנם מדברי המאירי (מסכת סנהדרין דף כג עמוד א) משמע, שבערכאות של סוריא היה גם מערכת חוקים: "ערכאות שבסוריא שלא היו בקיאין בדין תורה, אלא שדנין לאומד הדעת ובחקים ונימוסים".

את התשובה המלאה ניתן לקרוא באתר בית הדין של הישיבה במצפה יריחו. נסכם: ישנם שלושה הבדלים בין ערכאות שבסוריא לבין בתי משפט האזרחיים:

א)- מוסד ערכאות שבסוריא הוקם רק במציאות של אין ברירה, שאין אפשרות לקיים דין תורה, אך היום ב"ה קיימים דיינים הבקיאים בחושן משפט, ויש אפשרות בדין האזרחי לפסוק לפי דין תורה. כך פסק הרמ"א להלכה בסימן ח סעיף א.

ב)- כוחם של ערכאות שבסוריא נובע מכך שהציבור קיבל אותם עליהם, אך בתי המשפט כוחם נובע מהחוק ולא מבחירת הציבור. כך פסק הר"ן במסכת סנהדרין דף כג עמוד א.

ג)- ערכאות של סוריא פסקו פשרה נקודתית לפי שיקול דעתם, אך לא מדובר על מערכת חוקים מסודרת כפי שיש במשפט האזרחי. כך פסק החזון איש (חו"מ סנהדרין סימן טו בס"ק ד). אומנם בנקודה זו חלוק המאירי, אך גם לשיטתו, ישנם שני הבדלים בין ערכאות שבסוריא לבין בתי משפט.

לשאלות בדיני ממונות - ניתן לשלוח מייל אל: bdmitzpeyeriho@gmail.com