תורת פורים

הרב אביעד שינוול , ל' בשבט תש"פ

חודש אדר שובר שגרה ופורים הוא חג משמח. מצאתי את עצמי שואל לא פעם- מדוע? כילד נהנתי להתחפש לבוקר, חייל ורופא אך זה לא היה מתוקף קדושת החג אלא עוד סיבה למסיבה. מהנה לאכול ממתקים ולהסביר שהם משלוח מנות אבל אין בכך תחושה רוממות, למעט ההשפעה של עליית רמת הסוכר במוח.

אם נהיה אמיצים נוכל להודות שלעיתים נדמה כאילו הנחנו כיפה על ראש הסטנדאפיסט וקראנו לזה חג. מעולם לא חוויתי את קריאות הקרב של "מישה מישה" ברכבת ארוכה כמהלך רוחני מטהר אלא כהשתוללות שקיבלה משום מה הכשר דתי. אם היה נוחת יצור מעולמות רחוקים במדינת ישראל ב-י"ד באדר הוא היה חושב שמגיפת הקורונה כוללת תופעות לוואי של שיגעון.

אחת הנקודות הכואבות ביותר שמתרחשות בפורים היא המנהג המגונה לחקות אחרים. מסיבה לא ברורה אנשים מתירים לעצמם להלבין פניהם של אנשים דווקא ביום קדוש כל כך. זהו אחד המעשים הציניים ביותר  ואירוע שיותר מתאים להמן מאשר למרדכי. ישנם גם צדיקים ששואלים מחוסר נעימות את מי שמחקים אותו אם הוא מרשה. בשאלתם הם מציבים לו שתי אפשרויות:

א. להסכים – כדי לצאת "גבר" שלא אכפת לו שיורדים עליו ואז לראות את "חבריו" צוחקים על נקודות החולשה שלו, לאכול את עצמו מבפנים אבל לחייך מבחוץ ולזרום עם הסיטואציה המביכה והכואבת.

ב. לסרב – כדי להימנע מהמבוכה מול כולם אבל להשבית שמחות כי "זה רק צחוקים" ו"צוחקים על כולם, אל תיקח את זה אישי".

על שתי האפשרויות הנ"ל אומרים בישיבות "זה נבלה וזה טריפה". אין דבר שמבטא יותר את שפל ההוללות של אחשוורוש והמן מאשר פגיעה באחרים תוך כדי שכרות וקלות דעת. אין דבר שמחריב יותר את שמחת פורים העדינה והמרוממת מאשר עלבונות. האם זו שמחה שמרדכי ואסתר היו שמחים בה? 

לכן אצלנו במכינה אין חיקויים ועלבונות לאורך כל השנה ובמיוחד בפורים. 

בואו נהיה אנשים רציניים ונשאל בנחישות ואחריות, למה? על מה השמחה? מאיפה נביא את שמחת הפורים?

לפני שנים רבות עמדנו למרגלות הר סיני וחווינו אירוע מכונן. הטבע הישראלי שלנו פרץ והכריז "נעשה ונשמע" (שמות כד ז). זיהינו שהתורה גדולה עמוקה ורחבה מאיתנו והתמזגנו לתוכה. זה לא היה תהליך שהחל מתוך בחירה, לא התפתחנו אל תוך התורה אלא הטבע הנפשי שלנו התפרץ, כמו חתן שמזהה שכלתו היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו. נכנסנו לאירוע מתוך הכרח משמח ולא מתוך בחירה מודעת.

המהר"ל (הקדמת אור חדש) מתאר שנוצרה בעיה כתוצאה מההכרח של מעמד הר סיני. הרגשנו כאילו שהתורה זרה לנו באיזה שהיא צורה, כאילו שהתורה ניתנה מבחוץ ונותרה מעט מרוחקת. הנס המדהים של פורים חשף בעולם שהקדושה לא נמצאת רק בניסים גלויים ומפתיעים כמו שהיה ביציאת מצרים, אלא גם בניסים פשוטים, טבעיים ויום-יומיים כמו בשושן.

התגלה שאנחנו יכולים לתת אמון אמיתי בטבע שלנו, להרחיק את השכל ולאפשר לנפש לזרום ולהופיע כי מה שיצא ממנה זה דברים טובים, עדינים ויפים. מצאנו שאנחנו יכולים לחדש מעצמנו מצווה והיא תהיה קדושה לחלוטין. כמו אדם שנודר נדר ועל ידי כך מחדש מצווה דאורייתא. טמון בנו טבע קדוש שמחכה שנאפשר לו לפרוץ.