מאה אלף איש גדשו השבוע את הכיכר רבין לציון "ראש השנה" של מחנה השלום.

הופתעתי מאוד. ההגיון אומר שככל שדרכו של רבין מתגלה כפיאסקו מדמם , ככל שיותר ויותר ישראלים יאבדו את חייהם, את פרנסתם, את ביטחונם, את תקוותם ושמחת החיים שלהם כתוצאה מאותו הסכם אוסלו ארור , כך יפחת מספר התמהוניים הבאים להנציח ולהזדהות עם האיש המסמל אותו יותר מכל.

אבל קורה ההיפך. וגם אם נאמר שהם באו לשמוע את אביב גפן, וגם אם נאמר שזה בני נוער משועממים, וגם אם נתהה האם לא נעשה שוב שימוש בכל מני פרובוקציות שחוקות – צלבי קרס על המצבה (שום כהניסט לא יצייר צלב קרס) או יריקה מוזרה על האנדרטה כשבדיוק לא היה שם שומר ובדיוק נקלטה במצלמת חובבים, וגם אם נאמר עוד תירוצים מתירוצים שונים , לא נתנו הסבר לתופעה.

לעיתים כנראה תוקפת מן מחלת נפש מוזרה – אוכלוסיות שלמות.

סטלין רצח 18 מליון מבני עמו – והם התאבלו מרה כשכבתה שמש העמים. האם היה זה רק משום שלא ידעו? הרי 18 מליון בני אדם לא מתאדים. הם ידעו – אבל אולפו להגיע למסקנה מהופכת למציאות.

הוזמנתי כמה פעמים לעימותים במוסדות חינוכיים של השמאל הקיצוני ביותר.תמיד הדהימה אותי האחידות המחשבתית, יכולת אילוף התודעה, דיברתי שם אל רובוטים. תמיד ניצחתי שם את הקרב אבל הפסדתי את המלחמה.

ניצחתי כי העובדות עמדו לצידי והותרתי את המתדיינים האחרים חסרי תשובות. אבל אסטרטגית הפסדתי , כי המסקנה הייתה שאני אדם מסוכן . הרי לא ייתכן שהאיש צודק , כנראה הוא עשה איזה טריק , מכאן קצרה הדרך למסע דמוניזציה מקומי (לאחר שנפטרו ממני במהירות) והסדר שב על כנו.

זכור לי אף מסע האשמות פנימי מעל דפי "הדף הירוק" (עיתון הקיבוץ הארצי) בו מותקף מנהל מוסד החינוך שהזמין אותי , ובתשובה הלה מתנצל שלא ידע עם מי יש לו עסק וכדומה.

מובן שחניכי תנועות הנוער ומוסדות החינוך של השמאל עוברים את שטיפת המוח הזו בצורה מרוכזת מאוד , אולם כלל אזרחי המדינה אינם שונים מהם בהרבה. כלי התקשורת בארץ עושים מלאכתם נאמנה .

די אם נזכיר שהערוץ השני שידר במלואה את מסיבת יום ההולדת של "אדריכל הסכם הדמים" – שמעון פרס. האדם הוא ייצור חברתי הוא לא יכול למרוד כל הזמן, ואם עושים מצעדים לסטאלין, ימי הולדת לפרס, ויום זיכרון לרבין סימן שההרוגים מתו מסיבה אחרת . הדתיים אולי, או הכהניסטים, או ביבי – או אולי סתם כך מתו ולא רצוי לחשוב יותר מדי...

כנראה שלא משנה מה תורה המציאות בישראל הם מאולפים לחשוב בצורה מסוימת וכל עובדה שלא תוטח בפרצופם של הרבבות בכיכר תוביל לאותה מסקנה. אין ספק שיגאל אמיר (בין אם רצח ובין אם לאו) נתן למחנה השמאל את המתנה היקרה מכל מוקד ותוחלת לכל הוויתו, מיתוס סביבו ניתן להתאחד, ומדורה שבטית שנתית סביבה ניתן להתנחם.

הפסקתי לנסות לשכנע את השמאל. שמאל אינו אידיאולוגיה – הוא סוג של מחלת נפש. מי שבאמת נדבק בה (ואלו מעטים) מעטים סיכויי החלמתו. סביר להניח שאם לחורבן הטוטאלי של גרמניה ויפן ולמותם של היטלר והירוהיטו לא היה נוסף כיבוש מוחלט של בעלות הברית, אזי בגרמניה וביפן עדיין היו מעריצים את שני המנהיגים הללו. ככה זה בחברות המתנהלות על פי קודים טוטליטריים, ככה זה בשמאל בכלל, ובשמאל הישראלי בפרט.

אין טעם לנסות לשכנע אותם. צריך להביס אותם. ורק מי שמציב אלטרנטיבה לדרכם – מסוגל לכך.